כשמאחורי הפוגרום עומדים אנשים מלאי קנאה

תקיפת האוהדים הישראלים באמסטרדם ביום שישי האחרון עוררה זעזוע בעולם כולו, והזכירה שוב מראות אפלים שלא נצפו על אדמת אירופה מזה זמן רב. באופן מידי ואינסטינקטיבי כמעט, קיבלו מאורעות אלו את הכותרת "פוגרום". ערוצי התקשורת והרשתות החברתיות כאחד כינו את מה שהתרחש ביום שישי על אדמת הולנד: "הפוגרום באמסטרדם".

אפשר להבין מדוע אותה מתקפה פראית עוררה מיד בדמיון הקולקטיבי שלנו את המונח "פוגרום". עם זאת, בשורות הבאות ארצה דווקא להבחין את הסיטואציה שבה אנו נמצאים עכשיו מזו של הימים ההם. אנו נמצאים כיום במקום אחר מאד מזה שבו היו יהודי מזרח אירופה בעת החדשה. בעוד הפוגרומים אז הדגישו את המצב העלוב והחלש של היהודים, את זרותם, תלישותם וארעיותם, המתקפה באמסטרדם מדגישה דווקא את ההפך – את העוצמה של ישראל ואת הקנאה שהיא מעוררת בקרב מהגרים מוסלמים מסוימים, שהם עצמם פגע רע שמאיים על אירופה כולה.

המילה "פוגרום" מעלה אצלנו מיד אסוציאציה של אירועים כמו פרעות קישינב או מאורעות ת"ח ות"ט. מה שעולה בדמיון הוא המון כפרי מוסת, שפושט על עיירות יהודיות, שורף, מחריב, פוצע ואונס והורג, ומשאיר אחריו שובל של הרס. אירועים אלו, שאכן התרחשו בתדירות משתנה החל מהמאה ה-17 במזרח אירופה, ריסקו את העולם היהודי, הביאו לנדידה המונית, והיו, בין השאר, זרז משמעותי לעליית הציונות.

הפוגרום, יותר מכל דבר אחר, מבטא את המצב שממנו הציונות באה להציל את היהודי. "הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!" כתב ביאליק ב"על השחיטה", הקינה המפורסמת שלו לפרעות קישינב. "עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם, וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!". הפוגרום שיקף את החולשה היהודית, את העובדה שהיהודים זרים במקומות שבהם הם יושבים כבר אלפי שנים, ואין להם כל הגנה. ניתן לפרוע בהם ולאיש לא יהיה אכפת. הם חסרי הגנה וחסרי אונים, וכל מה שנותר להם לעשות הוא להמשיך ולסחוב את הצלב על גבם עד הפוגרום הבא.

לאחר השבעה באוקטובר שנה שעברה, היו רבים שביטאו תחושת משבר, כביכול הציונות כשלה בהבטחת "לעולם לא עוד". סיבת הקיום של הציונות, אמרו, הייתה להבטיח שלא יהיו פוגרמים יותר. והנה, במדינת ישראל, 75 שנה לאחר הקמת המדינה, שוב פורע המון מוסת ביהודים. כנגדם, טענו אחרים, כי ההבדל המרכזי בין המצב במזרח אירופה למצב כאן במדינת ישראל הוא שבאירופה, הדבר היחיד שנותר ליהודים לעשות לאחר הפוגרום הוא בקרת נזקים ונדודים ליעד הבא. ואילו במדינת ישראל, 48 שעות לאחר ההפתעה הראשונית, כל מדינת ישראל הייתה על הרגלים, נכונה להשיב נקם, להשיב מלחמה, להגיש עזרה ותמיכה לנפגעים ולהתחיל לשקם את הנזקים.

שנה עברה, שנה ארוכה ולא פשוטה, ובמבט לאחור ניתן לומר שאכן, הטבח של השבעה באוקטובר לא היה חזרה לסיטואציה של פרעות קישינב, למצב שבו היהודים הופכים למנודים, חלשים וחסרי אונים. לאחר שנה של מערכה ממושכת ולא פשוטה, שעדיין לא הסתיימה, אנו יכולים לומר כי מי שכעת נמצא בפוזיציה של המקוללים, שאף אחד לא רוצה קשר אתם, הם דווקא האויבים שלנו.

בשנה זו, הלך והתברר כי מי שמהווה ברכה לעולם היא דווקא מדינת ישראל, ומי שמהווה קללה, ומבשר חורבן והרס וחשכה בכל מקום שאליו הוא מתקרב הם דווקא אויבי ישראל. חמאס, חיזבאללה, איראן וגרורותיה, וכל הזרועות הענפות של תומכיהם במערב, מתבררים כאפלה מאכלת כל, שמותירה אחריה שובל של הרס, אלימות וקנאות חשוכה – לא משנה אם מדובר בעזה או בבירות, בטהרן או בצנעא, באמסטרדם, סן-פרנסיסקו, לונדון או ניו-יורק. הם הורסים כל דבר שבו הם נוגעים. המגע שלהם מצמית. הם משחיתים את האוניברסיטאות מבפנים, הורסים את חופש הביטוי, ומביאים עניות ואומללות ופגע רע לכל מדינה שבהם הם מתבססים.

בשבת האחרונה קראו בבית הכנסת את פרשת "לך לך", הפרשה שמספרת על הרגע שבו אברהם אבינו, היהודי הראשון, יוצא למסע ההיסטורי שנמשך עד היום, המסע של העם היהודי אל הארץ המבוטחת. התורה אינה מספרת הרבה על הגורמים והתהליכים שהביאו את אברהם לעזוב את ארצו ומולדתו ובית אביו. היא רק מספרת לנו על הקול האלהי שקורא לו "לך לך" ועל ההבטחה שניתנת לו, שבוסף המסע מצפה לו ברכה: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."

אלוקים מבטיח לאברהם אבינו ברכה, ולא סתם ברכה, אלא שהוא יהיה ברכה לכל האנושות, שאלו שמקללים אותו יהיו מקוללים. החברים שלנו יהיו מבורכים והאויבים שלנו מקוללים. זוהי ההבטחה הגדולה שניתנה לישראל עוד בתחילת המסע.

הקב"ה הבטיח לאברהם ברכה, אך הוא לא הבטיח שהמסע לכך יהיה קל. הסיפור של אברהם אבינו רצוף קשיים. הוא מגיע לארץ, ובמקום למצוא ברכה הוא פוגש רעב, רעב שמאלץ אותו לצאת לגלות למקום שבו הוא נרדף, למצרים. בדומה לו, גם בניו יורדים למצרים ומשתעבדים שם למשך מאות שנים, לפני שהם זוכים להגיע לארץ המבוטחת ולהנות מטובה.

והמסע לא הסתיים שם, כפי שאנו יודעים. היהודים אכן הפכו להיות העם הדומיננטי ביותר בהיסטוריה האנושית, שעדיין קיים היום. אין אף אומה ולשון שקיימת היום שיכולה לטעון כי הייתה לה השפעה קרובה לזו של היהודים על מהלך ההיסטוריה האנושית. היוונים, הרומים, האשורים ושאר האימפריות שהייתה להם השפעה משמעותית בעבר נעלמו מזמן מהמפה, ולעמים שירשו אותם אין תודעת המשכיות של אותם אימפריות. עם זאת, היהודים ידעו גם סבל רב לאורך הדרך. הברכה עלתה להם במסע מפרך.

אולם, מחשבות אלו הובילו אותי לתובנה שההתפרעות של ההמון המוסת באמסטרדם שונה באופן דרמטי מזה של הפוגרומים בימים ההם. בעוד אז הפוגרום סימל את המצב של שעבוד היהודים, של גלותם, כיום, מדובר יותר מכל בקנאה. הפורעים שתקפו את הישראלים באמסטרדם הם אותם אלו שעליהם נאמר "ומקלליך אאר". הם מקוללים ומהווים קללה לכל אירופה. הם תוקפים את היהודים כי היהודים מבורכים והם מקוללים, ולכן הם שונאים אותנו. אך מתקפה זה אינה מהווה אות קין הרובץ על היהודים. היא דווקא מבטאת את הברכה, את המעמד המיוחד שאנו זוכים לו כיום.