ביונסה והגראמי: האם גם היום אלה עדיין הכוכבים שלנו?

ביום שישי שעבר פורסמה רשימת המועמדות לגראמי, וביונסה, כצפוי, זכתה לככב בראש הרשימה עם 11 מועמדויות, בכך שברה שיא נוסף בתולדות הטקס הנחשק. ההכנות לאירוע נערכות במרץ עוד בימים אלו: מיליוני דולרים יישפכו על הבמה המפוארת, אין ספור עיניים מלאות הערצה וקנאה יינעצו בכוכבים ובכוכבות העולים, ומבין כל הכוכבים, יוחלט מי מהם זוהר יותר ומי מאפיל באורו על כל השאר.

אם נעצור לרגע ונתהה על המשמעות של הטקס הזה, ייתכן שנרגיש מעט מבוכה. אנו מכנים את אותם אנשים ״כוכבים״ כיוון שהם מסמלים עבורנו את הנשגב, החלום של החיים האידאלים שהיינו רוצים לחיות, אנשים שהגיעו למקום רחוק בשמיים הרבה מעבר למה שאנחנו – האנשים הרגילים – מסוגלים להגיע אליו. אך האם זהו באמת האידאל שאליו אנו שואפים, הילת הפרסום ואורות הזרקורים? האם זה המודל שמוביל אותנו קדימה? במקומות שמקדשים בהם את ההצלחה הפרטית והפרסום, כמו באמריקה, החשיבות האדירה שמייחסים לטקס הזה לא מפתיעה. בישראל של אחרי מלחמת חרבות ברזל, לעומת זאת, המצב שונה. כאשר המציאות כולה תלויה על קצה תהום, כאשר הקיום שלנו דורש הקרבה יומיומית שמדינות כמו ארה״ב לא מסוגלות אפילו לתפוס – המודל לחיקוי בחברה שלנו מתפתח בהתאם.

בתנ״ך מתוארת סצנה שמדגישה את הפער בין המראה החיצוני לבין המהות הפנימית, ומעלה את השאלה עד כמה אנו מסוגלים לראות לעומק. מסופר שם שכאשר ה׳ רצה להכתיר מלך חדש במקום שאול, הוא שלח את שמואל למצוא את היורש המתאים מבין בניו של אדם בשם בן ישי מבית לחם. כשהוא מגיע, שמואל רואה את אליאב, בנו הבכור של ישי,  איש גבוה ויפה תואר, ומיד הוא בטוח שהוא המועמד המושלם למלוכה. אולם אלוהים משיב לו: ״אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו... כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב״. שמואל ממשיך לבחון את בני ישי בזה אחר זה, אך בכל פעם תשובת האל היא שלילית. לבסוף, נותר רק אחד – דוד, הבן הצעיר שעסוק ברעיית צאן, שנראה רחוק מכל דימוי של מלך או מנהיג. במבט ראשוני הוא נראה כרועה צאן פשוט, חף מכל מאפייני הגדוּלה החיצונית, אך ה' אומר ״קום משחהו כי זה הוא״, ושמואל מושח אותו למלוכה. כך דוד, שהפך למלך ואחד הגיבורים הנערצים ביותר בהיסטוריה היהודית, לא נבחר בשל יופיו או גובהו, אלא בשל התכונות הפנימיות שבו – אומץ, ענווה, חכמה ועוד - שהן מתגלות רק בהמשך הסיפור. המסר מהדהד גם כיום: נדרשת מאיתנו התבוננות מעמיקה כדי להעריך את מה שחשוב באמת.

חכמת היהדות מחדדת נקודה זו, וטוענת שיש שתי דרכים עיקריות לרכוש את היכולת הזו. הדרך הראשונה היא לימוד שמשייף את המיומנות שלנו לזהות פרטים וכללים בחיים שסביבנו, לנתח ולהעמיק בתופעות חברתיות וטבעיות ולשים לב לניואנסים הדקים המבדילים ביניהם. לפי חכמת היהדות, אחת הדרכים לפתח את היכולות הללו היא באמצעות לימוד גמרא ועיון בתורה. אולם לצד הלמידה האינטלקטואלית, היהדות מדברת גם על כוחם של חוויות וייסורים בלשנות את ההסתכלות שלנו על החיים. הסבל והמצוקות שאנו עוברים מאירים עבורנו את המציאות מזוויות שלא ראינו קודם, ומעוררים אותנו לחשוב מחוץ לקופסא ולצאת מהפרדיגמות שאנחנו מקובעים אליהן. זאת כנראה כוונת הפסוק בתהילים, שאומר: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״. כמובן שאף אחד לא רוצה לסבול, אבל אם כבר עוברים התנסויות של סבל, אפשר לפחות להפיק מכך ראייה חדה יותר על עצמנו ועל העולם.

נראה שדווקא אחרי השנה המורכבת והכואבת שעברה עלינו, אנחנו יכולים להסתכל על רגעי הזוהר כמו טקס הגראמי ולקבל פרופורציות אחרות: יופיים של הכוכבים, הכישרון המבריק של ביונסה וההישגים המרשימים בתעשיית המוזיקה – כל אלה מרהיבים ומרוממים את הרוח, אך הכוח האמיתי, זה שמחזיק אותנו ברגעי קושי ושבר, טמון פחות באור הזרקורים ויותר בעומקים השקטים שבתוכנו, ברגעים שאינם זקוקים לקהל כדי להיות חזקים ומשמעותיים.