התקפה סוחפת, הגנה דולפת – שיעור לחיים מהדרבי הירושלמי

בדרבי המטלטל, שהסתיים בתיקו של הרגע האחרון, אוהדי בית״ר המאוכזבים שוב נאלצו להתמודד עם הפרדוקס הכואב שמאפיין את קבוצתם. מצד אחד, התקפה חסרת מעצורים שמצליחה לפרוץ כל חומה. מצד שני, חולשה הגנתית שגובלת באסון. התחושה הכללית בקרב האוהדים היא של יצור כלאיים אומלל – רגליים קדמיות של סוס דוהר, ורגליים אחוריות של ברווז. תיקו שכזה, שכולו מרגיש כהפסד, משאיר את האוהדים עם תקווה אחת: שחשבון נפש עמוק יוביל את הקבוצה למימוש הפוטנציאל שלה. אבל אולי הסיפור של בית"ר ירושלים הוא לא רק על כדורגל. הרי המשחק התחרותי מעולם לא היה רק זירה לתצוגת יכולות פיזיות. בעיני הקהל – המשחק משקף את החיים עצמם. כשמנסים להתבונן על המשחק כמשל לחיים – אפשר לראות שתי תנועות עיקריות בנפש, של הגנה והתקפה, שמלוות אותנו בעוד הרבה תחומים.

איזון בין אהבה ליראה

בחכמת היהדות, היחס בין התקפה להגנה משתקף במושגים ״אהבה״ ו״יראה״. אהבה היא הכוח שמניע אותנו להתרחב, להוסיף אור בעולם, לפעול בעשייה חיובית ולהפוך את סביבתנו לטובה יותר. לעומתה, יראה היא כוח מרסן שגורם לנו להיות רגישים במעשים שלנו, להיזהר שלא יפגעו באיש או יעשו רע בעולם. לעומת ״האהבה״, שמרחיבה את הפעולות של האדם, היראה פועלת הפוך - היא מזקקת את פעולותיו של האדם, מסננת מתוכם את הנטיות הרעות והמעשים הרעים ושומרת על האיכות החיובית שלהם. אולם אהבה ויראה אינן רק דבר והיפוכו – הן גם משלימות זו את זו. כך, ספר ״הזוהר״ מדמה את ה״אהבה״ וה״יראה״ לזוג כנפיים, שבלי אחת מהן אי אפשר לעוף לעולמות רוחניים גבוהים: ״אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא״ – התורה לא יכולה להתרומם ללא אהבה ויראה.

חנוכה: בין התקפה להגנה בנרות

אחת המחלוקות המפורסמת בין בית שמאי לבית הלל, היא על אופן הדלקת נרות חנוכה. לפי בית שמאי, בערב הראשון של חנוכה מדליקים שמונה נרות, בערב השני שבע, וכך מערב לערב יורדים עד שבערב האחרון של חנוכה מדליקים נר אחד בלבד. לעומת זאת, לפי בית הלל בערב הראשון של חנוכה מדליקים נר אחד, ובכל ערב מוסיפים נר נוסף עד שמגיעים בערב האחרון לשמונה. מה המשמעות העמוקה של ההבדל ביניהם? הרבי מאיזביצא מסביר בספרו ״מעייני השילוח״: ״וזהו שנחלקו בית שמאי ובית הלל, היינו האיך וכיצד יהיה הבירור וכיצד מדליקין את הנרות הרומזין לזה (= המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא כיצד צריך לפעול כדי לעשות טוב בעולם, והאופן שבו מדליקים את הנרות מסמל את זה). בית שמאי סבירא להו פוחת והולך... שכן סדר הבירור שיכלה הפסולת להיותה פוחתת והולכת עד שתשאר הקדושה מבוררת (= בית שמאי סבורים שיש לצמצם את מספר הנרות מערב לערב, מתוך תפיסה שהדרך הנכונה היא להישמר מפני הרע ולהתמקד בהתנקות הדרגתית ממנו), ובית הלל סבירא להו מוסיף והולך - היינו שעיקר הוא להתפשט הקדושה בכל עת והפסולת תתבטל ממילא (= בית הלל סוברים שיש להוסיף נרות מערב לערב, מתוך אמונה שככל שנרבה במעשים טובים ונגביר את האור, כך החושך והמעשים הרעים יתפוגגו מאליהם)״. במילים פשוטות - בית הלל נוקטים בטקטיקה התקפית, שבה האהבה היא העיקר, ובית שמאי נוקטים בטקטיקה הגנתית שמעלה על נס את היראה.

שמור וזכור: סוד השבת

איזון דומה בא לידי ביטוי בשבת. לפי חכמת היהדות, את מצוות השבת אפשר לחלק לשני צדדים עיקריים: ״שמור״ ו״זכור״. ״שמור״ הוא האלמנט ההגנתי – הצבת גבולות שמבדילים את השבת משאר הימים. בלעדיו, הקודש ייטמע בחול והשבת תאבד את ייחודה. ״זכור״, לעומת זאת, מסמל את האקטיביות של השבת – התוכן שאנחנו יוצקים בה: קידוש, סעודות, בילוי עם המשפחה, לימוד משותף... הפיוט "לכה דודי" מבטא זאת בפשטות: ״שמור וזכור בדיבור אחד״ – שני ההיבטים הללו משלימים זה את זה והכרחיים כדי למצות את מלוא העומק והמשמעות של השבת.

סיפור הדרבי הירושלמי מזכיר את חשיבות האיזון בין הגנה להתקפה. בית"ר ירושלים, כמו רבים מאיתנו, מגלה שקשה להצליח אם אחד הצדדים חסר. כך גם בחיים: רק האיזון בין כנף ה״אהבה״ והיוזמה לבין כנף ה״יראה״ והזהירות הוא שמעניק לנו את הכוח להמריא למעלה ולעוף למרחק.