מה קורה כשעובד מוצלח עוזב את החברה ויוצא לדרך עצמאית?

אחד הנושאים המתמודדים על המקום הראשון ברשימת  "הדברים-הכי-חשובים-בחיים-שאף-אחד-לא-דיבר-אתנו עליהם-אי-פעם-בבית-הספר", הוא מה זה אומר להיות בעל עסק עצמאי. אף אחד לא אמר לנו מילה על איך פותחים עסק, על האחריות הכרוכה בכך, על התהליך הבירוקרטי, על ניהול החשבונות ודיווחי המס, וגם מעולם כנראה לא פתחו אתנו את אחת השאלות החשובות ביותר בחיינו כאנשים מבוגרים: האם להיות שכיר או עצמאי? מה היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאפשרויות ואיך לדעת לבחור ביניהן?

ובעיקר, מה שאף פעם לא מדובר, לא בבית ספר וגם לא מחוצה לו, הוא היחסים האנושיים הכה מורכבים בין מעסיק ומועסק, ומה קורה כאשר עובד חרוץ ומוצלח, שהתקדם בחברה, בנה אותה אך גם נבנה בה, מחליט יום אחד להפוך עצמאי. נושא זה, שמי שחווה אותו מקרוב יודע שהוא דרמטי כמעט כמו יחסי הורים-ילדים, זוכה למעט מאד טיפול בתרבות שלנו. 

אולם, למרבה הפלא, סיפור עתיק יומין, שכולנו כנראה כן שמענו אי פעם במהלך שנותינו במוסדות החינוך, אם בגן ואם אי שם בשיעורי תנ"ך בבית הספר, דווקא כן מדבר על הנושא, ואפילו מקדיש לו לא מעט מילים. אני מדבר על הסיפור של יעקב אבינו ויחסיו עם חמיו, לבן.

 בדרך כלל, מה שזוכרים מהסיפור הוא האספקט הרומנטי שלו, סיפור יעקב ורחל. יעקב בורח מאימת אחיו לחרן, פוגש שם על הבאר את רחל, מתאהב בה ומבקש את ידה מאביה, לבן. לבן מוכן לתת ליעקב את רחל, אך מבקש ממנו בתמורה עבודה – להיות רועה הצאן שלו למשך שבע שנים. יעקב מסכים לעסקה, אך לבן מרמה אותו, ובליל הכלולות, בחסות האפלה  מחליף את רחל בלאה. רק בבוקר מגלה יעקב את התרמית, ולבן, חמיו, מצטדק ואומר, כי מנהג המקום לא מאפשר לשאת את הבת הצעירה לפני שהבת הבכורה נישאה. הוא מציע ליעקב לעבוד אתו שבע שנים נוספות, וכך יוכל לשאת גם את הבת הצעירה, רחל. יעקב מסכים לעסקה, עובד עוד שבע שנים נוספות, ונושא לבסוף את רחל.

הסיפור, עם זאת, לא מסתיים עם נישואי יעקב ורחל. הסיפור של יעקב ולבן אינו רק סיפור של יחסי חתן וההורים של אשתו. הוא גם סיפור של יחסי מעסיק-מועסק. הוא מציג דגם קלאסי של המתיחות הכה מצויה בין השנים, ובעיקר, כאשר העובד השכיר מחליט לצאת לדרך חדשה ולהפוך עצמאי.

יעקב הוא רועה הצאן של לבן. לבן הוא בעל הבית, האדון, ויעקב אחראי לרעות את הצאן. הוא עובד אצל לבן, מקבל הוראות, מקבל את המשכורת, אך ברמת העיקרון, כובד המשקל של האחריות אינו על הכתפיים שלו. אך יעקב הוא עובד מסור. הוא עובד ועובד, נותן את הנשמה, כמו שאומרים היום, ולאט לאט, כל האחריות כן עוברת לידים שלו. לבן מבין שהוא לא צריך להתערב יותר מידי במה שקורה, והרכוש שלו גדל ומתעצם בזכות העובד החרוץ שלו.

ואז, בשלב מסוים, אחרי שיעקב מקבל את מה שעבד בשבילו בכל אותם שנים, את רחל, והיא יולדת לו בן, הוא מחליט שהגיע הזמן לעשות לביתו. אם גם כך הוא עושה את כל העבודה לבד, אז מדוע לעבוד בשביל מישהו אחר? הוא מגיע אל לבן ואומר לו: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי. כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי". הביטוי "לעשות לביתו" לקוח למעשה מתוך הסיפור הזה עצמו – יעקב שאומר ללבן, המעסיק שלו, "מתי אעשה גם אנכי לביתי".

לבן מקבל את הטענה, כביכול, והוא מציע ליעקב פיצוי פרישה. הוא אומר לו "נקבה שכרך עלי ואתנה". אבל יעקב לא רוצה לקבל כמה שקלים ולעזוב בחוסר כל. הוא רוצה אחוזים מהעסק שהוא עצמו בנה בעשר אצבעותיו, אך לא נהנה מכך. הוא מציע ללבן להמשיך לעבוד אצלו למשך תקופת זמן מגובלת, אך הפעם כשותף חלקי, כלומר, לקבל אחוזים מסוימים במניות. הוא מציע לו שחלק מסוים מהוולדות שיוליד הצאן בשנים הבאות ילך אליו.

יעקב מצליח בכך, ובמהלך מתוחכם שמשביח בעיקר את החלק שלו בעסק, הוא צובר הון קטן משל עצמו: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים".

בנקודה זו, מתחילים היחסים בין יעקב לבין משפחת המעסיק הקודם שלו, חמיו לבן, לעלות על שרטון. הבנים של לבן מתחילים לדבר ביניהם בשקט כי "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה". הם לא אוהבים את העובדה שהעובד המסור, פתח פתאום עסק עצמאי. משהו כאן לא תקין, הם אומרים לעצמם. הסדר הנכון הוא שאנחנו בעלי העסק, והוא עובד בשבילנו. לא מתאים לנו, שפתאום הוא מתעשר "על חשבוננו".

יעקב שומע את הדיבורים הללו סביבו, ומתחיל לזהות במפגשים עם הבוס, לבן, שפניו "אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם", והוא מבין שהגיע הזמן לסיים את השותפות הזו. לנתק קשרים ול נמחתוך. הוא אוסף את נשיו, ילדיו וכל רכושו, ופשוט עוזב בלי להגיד לאף אחד. נעלם.

וכאן מגיע הפיצוץ. לבן מגלה שיעקב, החתן שלו, נעלם עם הבנות והנכדים שלו בלי להגיד שלום, והוא משתולל מזעם. הוא אוסף כמה מבני השבט, והם רודפים יחד אחרי יעקב, עד שהם משיגים אותו. ובמפגש הדרמטי ביניהם יוצא כל הדם הרע, ההאשמות ההדדיות, תחושת הניצול המתמשכת שחווה יעקב, ולא אמר עליה מילה במשך כל השנים הארוכות שבהם עבד את לבן. הכל יוצא.

לבסוף, סיפור זה מסתיים בהקמת "גל-עד" – מונומנט, אנדרטה – גל אבנים שהוא עד. גל זה מקבע יחסי כוחות חדשים. מסדיר מחדש את התחומים, מיישר את ההדורים בין יעקב ולבן, ומאשש את ההכרה של לבן בעצמאות החדשה של יעקב.

סיפור דרמטי זה, שנפרש על פני חלק לא מבוטל מספר בראשית, אינו מלמד אותנו שיעור דידקטי, מאלו שנהוג למצוא בפרשות התורה. הוא לא נותן מסר קיטשי על ויתור או התקרבנות. הוא מלמד על הדרך הקשה והלא פשוטה שאדם צריך לעבור על מנת לקבל עמידה בעולם הזה. הוא אמנם אינו שיעור באיך להתנהל מול הבירוקרטיה הממשלתית ואיך להגיש דו"ח סוף שנה לרשות המיסים בלי עזרת רו"ח. אבל הדרמה הפנימית, הנפשית, שמשרטט סיפור זה, קולעת לאותן רגשות קמאיים שנמצאים אצל כולנו עד היום, והם אלו שמנהלות את יחסי הכוחות בין מעסיקים למועסקים, ואת המתח והקושי בדרך של אדם לקראת עצמאות כלכלית.