האם הצלחה בחוץ יכולה להוות פיצוי על חוסר הצלחה בבית?

"מה בעצם קורה?", שאלתי אותו.

"זה הולך ומתדרדר", אמר.

"בגלל הכביסה?", שאלה, "אתה עושה את כל הרוח הזאת בגלל הכביסה?".

הוא לכסן אליה מבט ואמר באיטיות, "זאת לא הכביסה נעמי. ממש לא הכביסה". הוא היישר את מבטו אלי ונאנח.

"אולי תספר לי איך כל זה התחיל?", הצעתי.

הוא הנהן, "תראה, אני עובד כמאבטח באיזה חברה. עבודה יציבה וטובה, אבל משכורת לא משהו. בשלב מסוים הבנו שנעמי חייבת להכנס לתמונה. היא נכנסה לתחום הייעוץ, ועם הזמן נהייתה מפורסמת וחשובה. אישה שמאות נשים נוהרות לפתחה, לשמוע מה שיש לה להגיד, אבל בבית...", הוא עצר.

"מה קורה בבית?", שאלתי.

"בבית היא לא מתפקדת", אמר ונשען אחורה בכיסאו.

"אני לא מתפקדת?", שאלה בכעס. "תגיד, אין לי בעיה, תגיד לו. מה בדיוק אני לא מתפקדת".

הוא הפנה את מבטו הרחק ממנה.

כשהדיון הופך למאד פרקטי וחיצוני, כביכול, אפשר לנחש שיש הרבה רגש מתחת לפני השטח. כשהבעיה בזוגיות נשמעת כאילו שפתרון חיצוני וקליל יעזור, זה מצביע שיש עוד זרמים תת קרקעיים. אף אחד לא באמת מתגרש בגלל מכונת כביסה או תורנות בשטיפת הכלים. אף אחד לא מגיע ליעוץ זוגי כדי לפתור את "מי יתפור את הכפתור". אות הכפתור הוא, בדרך כלל, סימפטום של משהו הרבה יותר כואב. יורם רצה להגיד משהו עמוק יותר, אבל נחסם. נעמי ברחה לפרקטיות ומעשיות, כי שם יותר נוח לה. במקום לתת מקום לרגשות, במקום להקשיב לעצמי ולשני, אנחנו נוטים לנסות לסדר את זה בחוץ.

"מה אתה בעצם מרגיש?", שאלתי.

"מרגיש?", הוא שאל בפנים מתוחות. נעמי הביטה בו במבט שואל. הוא השפיל מעט את מבטו ואמר, "מה אני מרגיש? אני אגיד לך".

עצרתי אותו, "רגע רגע", חייכתי, "אל תגיד את זה לי – תגיד את זה לה".

המתח בפניו פינה את דרכו לפחד. "לה?", שאל.

הנהנתי בחיוב.

הוא לקח נשימה ואמר, "אני מרגיש שאת לא איתנו נעמי". הוא עצר והביט בי ואז שוב בה. "אני מרגיש שאת לא איתי", אמר בחשש. "אני מרגיש שמאז שהתחלת לפרוח ולהצליח בחוץ, את שוכחת אותי. גם את הילדים, אבל אולי בעיקר אותי. פתאום יש משהו שכל כך ממלא אותך בחוץ, שאת...".

היא הנהנה והביטה בי, "סוף סוף הוא אומר את זה! שנים אני מרגישה שהוא מנסה לחבל לי בהצלחה, ולפחות עכשיו הוא מודה בזה! הוא לא מסוגל לפרגן לי באמת".

הבטתי בהם, "האם זה מה שהוא אמר?", שאלתי.

נעמי מיהרה להשיב "ברור שזה מה שהוא אמר... אתה לא מבין, ההצלחה שלי מאיימת עליו!".

הבטתי ביורם, "האם זה מה שאמרת? שבעצם אתה רוצה לחבל לאשתך בהצלחה שלה, כי אתה מרגיש מאוים?".

הוא הביט בי בתמיהה, "זה ממש לא מה שאמרתי".

היא שילבה את ידיה והידקה אותן.

"בסך הכל התכוונתי להגיד, שאני מרגיש שנעמי מקבלת הרבה תשומת לב ומילוי בחוץ, וזה גורם לכך שמה שקורה אצלנו בבית, ביננו, פחות חשוב לה פתאום. גם אם אנחנו רבים, היא, בדרך כלל, מטייחת את הדברים, ואז יוצאת החוצה, כולה זוהרת מאופרת וקורנת, ומשאירה מאחור את כל מה שקורה פה... אני נשאר עם הילדים, עם הקשיים, ומנסה לפרגן לה, אבל אם אני מרגיש שכל מה שהיא עושה בחוץ מנותק מהבית, ובעיקר מנתק אותה מהבית, מה זה שווה בכלל? לא?".

אנחנו צריכים מילוי, צריכים להרגיש ערך, להרגיש אהובים. אלו הם צרכים בסיסיים שלנו. בעומק – זהו צורך רוחני שנובע מעצם ההוויה שלנו. בחיים הרגילים, ההשלמה והחיבור צריכים לקבל השלמה מול בן או בת הזוג שלנו. שם אנחנו פוגשים גם את הקשיים. להרגיש אהוב ורצוי, יותר קשה מלקבל אהבה שטחית. לקבל אלפי לייקים מאנשים שאתה לא מכיר, מחיאות כפיים סוערות בסוף הרצאה מול קהל של מאות – יכול להיות הרבה יותר קל מלהרגיש רצוי או רצויה בבית... זה לא אומר שאין ערך לעשייה בחוץ, לא בזה אנחנו דנים. הנושא כאן הוא קבלת הערך והאהבה מבחוץ - או מהסביבה הטבעית הקרובה והאמתית שלי. ואם בעלי לא מעריך אותי? תשאל מישהי, ואם אשתי לא מבינה את הגדולה שלי? ישאל מישהו. אז יש כאן בעיה, נכון. אבל הפתרון שלה הוא לא לרוץ החוצה ולחשוב שהבעיה נפתרה. אם אשתי לא מעריכה אותי, או את מעשיי, זה מעיד על בעיה בקשר ביננו. יכול להיות שיש לה בעיה להעריך דברים, ויכול להיות שיש לי בעיה לקבל הערכה ממנה. בכל אופן, יש מה לעשות בנידון, והפתרון הוא בוודאי לא לטאטא את הדברים מתחת לשטיח. אדם שמקבל הערכה מחוץ לבית, ומרגיש מזולזל בתוכו, לעולם לא ירגיש מילוי אמיתי. עלינו לדעת, שהמטרה צריכה להיות - שהבית יהיה מקור הערך העיקרי, ואז החוץ הופך למשני.

נעמי מחתה דמעה. "אני מרגישה שהוא לא מעריך אותי. שהוא כל הזמן יורד עלי ואומר שמה שאני עושה לא חשוב".

הבטתי ביורם.

"אני... האמת שאני חושב, שמה שנעמי עושה כן חשוב, אבל אולי היא צריכה לאזן קצת ולראות גם אותי ואת המשפחה שלנו במשוואה הזאת".

היא הנהנה והביטה בו, "אז תגיד". היא פנתה אלי ואמרה, "הוא לא מדבר, הכל הוא משאיר בפנים. מאיפה בדיוק אני צריכה לדעת מה הוא מרגיש וחושב?". כעת הסתובבה לעברו ואמרה "כשאתה רואה שאני לא מאוזנת... פשוט תגיד. למה אנחנו צריכים להגיע לכאן ולשלם לו כסף בשביל זה?", שניהם צחקו ואיחלתי להם הרבה הצלחה.

כשאנחנו לא מדברים על הדברים, כשאנחנו לא משתפים אחד את השני – אנחנו נסגרים ומתבצרים בעמדות דמיוניות, שלעיתים הופכות את האחר לסוג של מפלצת חסרת רגישות, וזאת לא האמת. גם אם, כביכול, יש לנו אלף הוכחות מהמציאות, זה בוודאי לא נכון. גם אם האחר נראה לי אטום וחסר רגישות – כולם רוצים אהבה, כולם רוצים קשר. רובנו פשוט התקבענו בתוך דפוסים שאנחנו סוחבים איתנו ומתקשים להסיר מעלינו. גם יורם וגם נעמי, לא שמו לב איך התדרדרו למערכת יחסים כאובה ולא אוהבת. אותה פגישה היא רק קרש קפיצה לכיוון של תקשורת. להבין מה הם הצרכים והרצונות של השני, מה הם הצרכים והרצונות שלי, ואיך אנחנו מצליחים להתגייס למערכת של צמיחה והפרייה הדדית, שבה שני הצדדים מרגישים שהקשר הוא לא שדה קרב, אלא כר של גדילה, ובעיקר מקור אהבה.

רן ובר - סופר, מרצה ומרצה סדנאות. לקבלת לינק לקבוצת העדכונים בווצאפ לחצו כאן.