מה לעשות אם הבעל לא מפרנס, לא עוזר בעבודות הבית ומבזבז כסף?

יש לי חברה שנשואה באושר לבעל שמבשל, מכבס ומנקה את הבית, ולא פחות - מפרגן לה ומפנק אותה. 

אבל לא. זה לא תמיד היה ככה. האמת, שבשנים הראשונות הייתה ביניהם מלחמת עולם. הוא דילג בין עבודות לא קבועות, ואף פעם לא עבד בצורה רצינית. הוא לא הביא פרנסה הביתה, כך שהמצב הכלכלי שלהם היה ממש קשה, ולא זו בלבד - הוא היה מבזבז כסף באופן שנתפס בעיניה כלא סביר. היה קונה כל מיני גאדג’טים למחשב, מכשירי אלקטרוניקה ושאר דברים מיותרים, כהגדרתה, כשהמקרר ריק, והחובות לחשמל ולארנונה הולכים ותופחים.

מה היא עשתה, על בסיס כמעט יומי? הייתה מתחננת, מאיימת, נואמת, כועסת שנמאס לה, שהיא קורסת, שהיא עוזבת, שייצא כבר לעבוד וייקח אחריות, וניסתה שנים ארוכות ומייגעות לשנות אותו.

היא עבדה ממש קשה כדי להביא לחם לפי הטף, והייתה מגיעה הביתה, אחרי יום עבודה מתיש, ומתחילה לתקתק ארוחות וכביסות. בקיצור, היא עובדת בפרך - והוא מבלה את ימיו בין המקרר למיטה.

אשאל אתכן מה שאני תמיד שואלת בייעוץ זוגי, מהן האפשרויות שעומדות בפניה? מה היא יכולה לעשות?

כאן רובנו נופלות במלכוד גדול. התשובה השגורה ל"מה היא יכולה לעשות", היא בדרך כלל: מה זאת אומרת? חייבים לדבר איתו! הוא חייב להתחיל להזיז את עצמו ולעבוד, או לפחות לעזור קצת בבית. היא צריכה להסביר לו שזה לא מקובל עליה בשום פנים ואופן! או במילים אחרות - הוא חייב להשתנות.

עכשיו, בואו נשאל את עצמנו: היא הרי אמרה לו את דעתה בנושא הפרנסה, ואת מה שהיא חושבת על השיטוט שלו בין המקרר למיטה כבר המון המון פעמים. האם הוא לא יודע? הרי אשתו, ובדרך כלל גם האנשים סביבו, טרחו להסביר לו שוב ושוב כמה שהוא חי לא נכון, וכמה שזה נורא להשאיר אותה לבדה עם עול הפרנסה והבית. אז בואו נסכים, שעם כל האמפתיה לאישה שמתמודדת עם הבעיה הבאמת לא פשוטה הזאת, האפשרות "שיתחיל לעבוד" לא קיימת, כי היא לא יכולה לשנות אותו!

מה זאת אומרת "לא קיימת"? זה לא נורמלי! "אני בחיים לא הייתי מסכימה...", וודאי תאמרו. הוא חייב ללכת לטיפול, שיפנה לעזרה מקצועית. אולי מישהו מקצועי ינסה לדבר איתו, בדחיפות. לקואוצ’ינג. למוח אחד. לפסיכולוג. הוא מוכרח לקלוט את המצב שלו. אי אפשר להמשיך ככה. זה לא ייתכן. אולי שאיזה דוד או חבר ידברו איתו ויסבירו לו את המצב. 

הכול נכון, הכול הגיוני. רק מה? אנחנו שוכחים שהיא נשואה לו כבר עשור ויותר, ובטח ניסתה לבקש ממנו שילך לטיפול, או שלחה את האבא, הדוד או החבר. היא כבר דיברה על זה, איימה בלי סוף באיומים הכי רציניים, התחננה, נאמה, כעסה, וכל זה שנים ארוכות, ופתרון – אין.

למה? מה ההסבר? למה הוא לא משתנה? פשוט מאוד: הוא לא רוצה!

בואו נכיר במציאות שלפנינו: הוא לא מעוניין לעשות שינוי. פשוט לא. הוא כבר שמע, הפנים, קיבל על הראש, ועדיין לא רוצה לעשות עם עצמו את השינוי שאני כל כך בטוחה שהוא נכון ולטובת כולם. בעצם, במקרה הזה, עבורה "בעל שעובד או עוזר בבית", זו אפשרות לא מציאותית, שאיננה ניתנת להשגה. עובדה, עשינו כבר באמת הכול, והוא ל-א  ר-ו-צ-ה.

מה הן האפשרויות שלי?

אז בואו נחשוב שוב, מהן האפשרויות של אישה כזאת? יש לה, בעצם, שלוש אפשרויות. אפשרות אחת: היא יכולה להחליט שהיא לא מעוניינת להמשיך בנישואין האלה ולהתגרש. לבחור להמשיך את החיים שלה בלעדיו. ואז - ייתכן שיהיו לה בעיות אחרות להתמודד איתן, אבל נפתרה לה בעיית הבעל שלא עובד ולא עוזר. אין לה כבר כזה בעל.

אפשרות שנייה, היא להמשיך לחיות איתו כמו היום. זאת אומרת, לא להתייאש מהניסיונות החוזרים והמתישים לשנות אותו. לקוות שבנאום או באיום הבא הוא סוף סוף יקלוט ויזיז את עצמו להתחיל לעבוד ברצינות. אפשרות שרובנו בוחרות בה בעקשנות בבעיות זוגיות, ועושות אותה ממש מצוין - אבל אף פעם לא רואות תוצאות. למעשה, דווקא כשאנחנו נלחמות שישתנה - הוא בדרך כלל לא משתנה מילימטר, ואפילו מחריף את עמדתו.

ומהי האפשרות השלישית? לקבל. להבין שאם אני בוחרת להישאר בנישואין האלה - אז זה הבעל שלי, ממש כמו שהוא, בלי שאני יכולה לשנות אצלו פסיק אחד קטן. שככה הוא רוצה לחיות, בין אם טוב לו עם זה או לא, ולקלוט, סוף סוף, שאין לי דרך לשנות אותו. באמת שלא. ממש שום דרך.

אם הוא ירצה - הוא בוודאי יכול לעשות שינוי. אבל אני, מה לעשות, לא יכולה לשנות אותו. זה אולי מצער, מאכזב או מכעיס, אבל זו עובדה פשוטה שהוכיחה את עצמה שוב ושוב במהלך שנות הנישואין: הניסיון לשנות אותו נוחל כישלון חרוץ.

lose-lose

תכל’ס, מה זה אומר לקבל אותו? זה לדעת בבירור את הידיעה המשחררת, שאין לי יכולת לשנות אותו. לרדת מהרעיון שהוא עומד לעשות משהו אחר או להיות מישהו אחר, אפילו בקצת. אפילו לקחת את כוס הקפה שלו סוף סוף לכיור, כל שכן לראות או לחשוב אחרת על החיים. זה להפסיק לנסות לחנך אותו, או להסביר לו איפה הוא טועה ואיפה הוא עדיין לא חי נכון. פשוט לקבל את האופי שלו, את דרך החיים שלו ואת צורת המבט שלו על דברים. להרפות ולחיות בהשלמה עם העובדות בשטח.

אבל מה קורה בפועל? בדרך כלל אני במלכוד. אני במצב של "lose-lose", אני מפסידה כפליים, מכל הכיוונים - גם נשארת איתו, וגם מקטרת בלי סוף. אני תקועה באותו מצב 5 או 10 או 15 שנה, ולא רואה שהניסיון שלי לשנות אותו לא מניב תוצאות. הפסדתי בלקבל את מה שאני רוצה, וגם הפסדתי את הבעל.

* * *

אז מה קרה לחברה שלי, עם הבעל הלא עובד ולא עוזר? אחרי שנים של קרבות עזים ותחנונים קורעי לב, היא עברה תהליך של הבנה שזה ממש חסר טעם. מה היא עשתה? קודם כל החליטה שהיא לא רוצה לפרק את החבילה, ושזה הבעל שאיתו היא רוצה לחיות. בשלב השני, היא שינתה גישה מן הקצה אל הקצה, והפכה מבת זוג מחנכת ודורשת - לבת זוג מקבלת. לא מן השפה ולחוץ, רק לא להעיר לו או להתאפק לא לכעוס, אלא בקבלה אמיתית ופנימית של המצב, בלי המתח הנואש של הניסיון לשנות אותו.

כשהיא נשמה לרווחה, והפסיקה לנסות לשנות אותו, היא פתאום ראתה המון אפשרויות טכניות לפתור את הבעיות בבית. המצוקה הכלכלית פחות או יותר נפתרה על ידי זה שהיא לקחה על עצמה עבודה תובענית יותר, ששכרה בצידה. וכשגם זה לא תמיד הספיק - היא פשוט שינתה תדר והפסיקה לרטון. וענייני הבית? כאן היא הבינה, שאם סידור הבית או הניקיונות והבישולים עומדים על כף המאזניים מול הזוגיות שלה - היא בוחרת בזוגיות, ולכן שחררה את הבית מלהתנהל כמו שהיא רוצה, אבל מתוך בחירה והחלטה מודעת.

האמת שהחיים שלה השתנו. הוא עדיין ישן עד מאוחר, משאיר כלים בכיור ומבזבז כסף, אבל היא כבר לא מבזבזת כוחות מיותרים בלכעוס עליו, ומסתכלת על הכול במבט של עלות מול תועלת: מה יותר כדאי ומה ייתן לי חיים טובים יותר. מאישה רוטנת וכעוסה, היא הפכה לאישה מרוצה הרבה יותר, עם איכות חיים זוגית. 

מה שמדהים הוא, שבשלב כלשהו, ובכלל לא מיד, היא התחילה לשים לב לכך שהבית נהיה יותר מסודר ונקי. ככל שהיא הרפתה - הוא לקח על עצמו יותר ויותר, עד שכיום הוא עקר הבית, שעדיין מבזבז כסף ומבלה שעות מול המחשב, אבל גם מבשל, מכבס, ומפנק אותה בארוחות מושקעות כשהיא חוזרת מותשת מהעבודה.

בעצם, במקום לנסות לשנות אותו, בלי תוצאות, אני יכולה לראות מהן באמת האפשרויות המציאותיות ומה ניתן לעשות. זה אומר, שאם יש כאן בעיה זוגית של שניים, והוא לא זז - האפשרות היחידה שנותרה לי היא לשנות את עצמי. כי לתלות בו את הבעיה – משאיר את הפתרון אצלו, ואז אני תקועה, ובדרך כלל, נוחלת כישלון חרוץ. אבל, ההבנה שאי אפשר לשנות אותו, גורמת לי לראות שהמפתח לבעיה נמצא אצלי – מה שנותן לי 100% הצלחה, כי לא נותר לי אלא לשנות את עצמי.