האם יש משהו חיוני וטוב שניתן להפיק ממשברים?

משברים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הם אורבים לנו ומפתיעים אותנו כשאנחנו הכי פחות מוכנים: בזוגיות או בקריירה, באובדן של אדם קרוב או בהרגשת החמצה עמומה וכללית, מן ריקנות שאיננו יודעים להגדיר. אם ננסה למצוא את המשותף לכל המשברים, כנראה נגלה שהסיבה להם טמונה בפער שבין הציפיות שלנו לבין המציאות. אנחנו חולמים חלומות ומתכננים תוכניות, מרגישים שהחומות סביבנו יציבות וחזקות ומצפים שהן יעמדו לנצח, ופתאום, בשנייה שברירית, הכל מתפרק.

איך אדם יכול להשתקם? איך הוא יכול לטפס מהבור החשוך שלמעמקיו נפל? איך אלמנה תניח את בעלה בקבר ותמשיך לחיות, כאילו דבר לא השתנה?   

חכמי התלמוד הוטרדו מאוד מעניין זה. שוב ושוב אנחנו מוצאים מחלוקות וסיפורים שמתעסקים בהתמודדות מול ייסורים ומשברים, חלקם עוסקים בנושא באופן ישיר וחלקם באופן עקיף, עדין כל כך, שרק מי שמתבונן בזהירות יכול למצוא בו את דעתם. אחת הדוגמאות המרתקות לכך מופיעה במסכת ברכות בוויכוח סביב השאלה של מה הברכה המתאימה ללבבות דקל.

מסתבר, שירקות לא צומחים בפחיות שימורים. את לבבות הדקל מכינים בכך שכורתים ענף של דקל בראשית צמיחתו, כשהוא רך, וחותכים אותו לירק מאכל. בכך שכרתו אותו, מנעו ממנו את האפשרות לגדול ולהניב תמרים. בעיני חכמים, יש לכך משמעות סמלית. בזמן העתיק שבו הם חיו, הסיבה העיקרית שבני אדם השקיעו זמן, מרץ ומשאבים, בגידול עצי דקל, הייתה על מנת שיניבו תמרים. מעבר לכך שהם מתוקים וטעימים, ושהיה יותר משתלם מבחינה מסחרית לגדל אותם, הגרעין שבתוך התמרים הוא הפוטנציאל התורשתי שמאפשר להם להתרבות, ולהמשיך את רצף החיים של הדקל מדור לדור.

אם נסתכל על כך מבחינה ספרותית, תמרים מייצגים את התכלית – את מה שאנחנו מתכננים ומצפים שיקרה, את מחזור החיים התקין. לעומתם, לבבות דקל מייצגים את המשבר. את הבלתי צפוי שפוגע בנו, את רצף החיים שנקטע ונגדע.

במחלוקת סביב השאלה מה נכון והאם נכון לברך על לבבות הדקל, עם כל המשמעויות הסמליות המתלוות אליה, חכמים מציעים דרך התמודדות לא פשוטה בכלל - למצוא את הטוב במה שיש, את היופי והייחודיות שהבלתי צפוי נותן לנו, להודות לו ולברך עליו. למרות כל הנזק שלכאורה לבבות דקל גורמים, חכמי היהדות בדורות שעברו הציעו להתמקד בטעם ובבריאות שהם בכל זאת מביאים, ולברך עליהם "שהכל נהיה בדברו" (מסיבות שלא נתעמק בהם, היום נהוג לברך 'בורא פרי האדמה'). לפי חוכמת היהדות, יש גם ערך חיובי למשברים. תקופה של ייסורים וסבל נותנת לנו הזדמנות להתבגר ולהתפתח.

בספר תהילים ישנו פסוק שמעלה תהיות "אשרי הגבר אשר תייסרנו… ומתורתך תלמדנו". איזה מן אבסורד זה, לומר על אדם מיוסר שהוא מאושר? מה הקשר בין ייסורים ללמידה? ולמה נכתב דווקא "גבר", ולא איש?

בשפה העברית, המילה אושר היא משהו אחר לחלוטין משמחה. השורש של אושר - א.ש.ר, הוא אותו שורש של המילה אישור. אדם מאושר כאשר הוא מאשר את הקיום של עצמו. במילים אחרות - כאשר הוא מרגיש שיש משמעות לחייו. באופן אירוני, הרבה פעמים, כאשר אדם חי בתוך שגרה יציבה ובטוחה, הוא פשוט זורם עם הרגליו. אולם, כאשר הרצפה נסדקת תחתיו והגג מעליו מתמוטט, כשאירוע קיצוני שובר את ההגנות סביבו, דווקא אז הוא מתחיל לחקור את הדברים שעד כה נראו לו מובנים מאליהם. למשל, כשמישהו מאבד אדם קרוב, פתאום מתפתחת אצלו מודעות לשבריריות של החיים. אולי בזכות זה הוא יחליט לשנות את חייו – לפרוש מהעבודה המשעממת שהתפשר עליה ולרדוף אחרי חלומותיו. אולי יחליט לחדש קשר עם אדם אהוב שלא דיבר עמו שנים בעקבות מריבה.

כך אפשר להבין את האמירה – תקופה של ייסורים טומנת בחובה הזדמנות לחשוב על החיים שלנו, להבין מה משמעותי עבורנו באמת, ללמוד מכך ולשנות את דרכינו מאותו רגע והלאה. את המילה "גבר" אפשר להבין לא כתיאור של זהות מגדרית, אלא כתיאור של תכונת הגבורה. כדי לעבור תהליך התבגרות בעקבות הייסורים, אדם זקוק לאומץ ולגבורה (לא משנה אם הוא איש או אישה).

אז האם חוכמת היהדות טוענת שייסורים הם זכות, דבר טוב שראוי לייחל אליו?

מסופר בתלמוד (ברכות) על רב שחלה במחלות קשות והיה מרותק תשוש למיטתו. חברו בא לבקר, ראה אותו מתבוסס בייסוריו, ושאל: "האם אתה מחבב את הייסורים?".

הרב ענה: "לא אותם ולא את שכרם".

כן, לייסורים יש שכר מסוים. הסתכלות חיובית על משברים בחיים, אחרי שהם התרחשו, מועילה בדיעבד. אך ברור שרוב האנשים לא מצפים למשברים, ועדיף שלא לאחל אותם. לא לעצמנו ולא לאף אחד אחר.