לקחים בעקבות המלחמה: איך לא נופלים לקונספציה?

מאז התחילה המלחמה בדרום אנחנו מרבים לשמוע על "הקונספציה": ההיצמדות לקונספציה, קריסת הקונספציה, העיוורון של הקונספציה. אמנם את הבירורים לגבי מה שהוביל למתקפת הפתע האיומה שומרים – בצדק רב – לשלב מאוחר יותר. אבל כבר עכשיו מניחים רבים שהייתה איזו "קונספציה" שאשמה במה שקרה. מה היא הקונספציה, מניין היא נובעת, ומדוע היא מעוורת את עינינו?

מקורו של מונח זה, בשימושו הרווח כיום, הוא בוועדת אגרנט, שבאה לעולם על מנת לבחון את המחדל שהוביל להפתעה של מלחמת יום הכיפורים – מלחמה שמרבים להשוות למלחמה הנוכחית, בעיקר בשל ההפתעה את ישראל בשני המקרים. על פי הוועדה, מדינת ישראל הניחה שמצרים לא תתקוף את ישראל לפני שתהיה לה מוכנות אווירית מספקת. הקונספציה נבנתה במשך זמן רב, על פי ראיות מודיעיניות שנלקחו מדיונים בהנהגה המצרית. הנחות יסוד אלה סימאו את עיניהם של אנשי המודיעין, הצבא, והמדינה, מלראות את הרמזים המקדימים להתקפה המצרית. הקונספציה גרמה לשמיעה סלקטיבית והתעלמות מסימנים ואזהרות.  

אחד הצעדים שננקטו אחרי הוועדה, בעקבות ההבנה שהקונספציה הייתה לרועץ למקבלי ההחלטות, הייתה הקמת "מחלקת הבקרה" או מחלקת "איפכא מסתברא" – מושג תלמודי שפירושו הצגת אלטרנטיבה הפוכה לגישה המוצגת בפנינו. מטרת המחלקה היא לאתגר את ההנחות והמסקנות של המודיעין, כדי למנוע הישנות של שקיעה בקונספציה.  

קונספציות מגוונות שולטות בחייו של כל האדם בתחומים רבים. אנחנו צריכים אמיתות לפעול לאורן, ולא ניתן לבחון אותן כל הזמן מחדש. אפילו בתחומים בהם חשיבה ביקורתית היא מובנית, כמו בעולם המדע, מתפתחות קונספציות (או 'פרדיגמות') שמונעות ממדענים להיפתח לחידושים. הרבה מדענים חדשניים נדחו על ידי הממסד, עד שהתברר שהם צדקו ויצרו מהפכה בתחומם. למוח יש משאבים מוגבלים: עליו לאזן בין ריצה קדימה אל עבר הסקת מסקנות, ובין שיבה לאחור, לבחינה מחודשת של ההנחות. לכן, טבעי שתהיה לו נטייה להתקבע על קונספציה מסוימת, ולא לבחון אותה שוב ושוב. את הראיות שסותרות את אותה קונספציה הוא ינסה להסביר לאורה ולא לערער עליה. גישה זו טבעית ואנושית, אמנם, אך יש מצבים בהם היא עלולה להיות הרת אסון.

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל", מספר התלמוד, "הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל". מודל של צורת חשיבה שדוחה קונספציות, כפי שניתן ללמוד מההכרזה הפרדוקסלית של ה"בת קול", אפשר למצוא, לפיכך, בתלמוד. במקום חשיבה שנצמדת לגישה אחת, מדובר בחשיבה שמשאירה גישות שונות באוויר – אפילו לאחר ההכרעה. אמנם "הלכה כבית הלל", אבל דבריהם של בית שמאי לא נמחקים או נדחקים לפינה, אלא ממשיכים להיות נוכחים כגורם מאתגר ומתסיס – מחלקת "איפכא מסתברא" בבית המדרש. הגישה הזו מאפיינת את כל הדיונים בתלמוד, שעוסקים בפיתוח של גישות שונות זו לצד זו. במקום לאמץ גישה אחת ולרוץ איתה קדימה, עוסקים בפיתוח גישות שונות במקביל. אפילו כשמדובר בגישות שנראות דחוקות ולא סבירות, חכמים ממשיכים לפתח אותן בדרך של קושיות ותירוצים, כדי להפיק את כל התובנות והאפשרויות הגנוזות בהן. כך ניתן להימנע מקיבעון מחשבתי ודוגמטיות.

לעיתים מדברים על "הקונספציה" של יום כיפור בבוז, כאילו מדובר באיזו טעות חובבנית של אנשים בעלי מחשבה מקובעת באופן חריג, שהיו מלאי זחיחות ובטחון עצמי מופרז אחרי ניצחון מלחמת ששת הימים. ייתכן שזה נכון, אבל זה לא בטוח בכלל, ואין צורך בתיאור אישיותי מוקצן כזה כדי להסביר את מה שקרה. אימוץ קונספציות היא פעולה אנושית טבעית, ודווקא השחרור מהן הוא החריג – זהו אתגר עצום שדורש ערנות מתמדת. כשהיא ממוקמת במזרח תיכון דינמי ובתנאי חוסר וודאות, מדינת ישראל ניצבת יום יום מול האתגר הזה. בעולם שלנו דרושים מנהיגים וקובעי מדיניות יצירתיים, שמסוגלים לחשוב מחוץ לקופסא.