ישנו סיפור מרתק על פגישתו הראשונה של אלכסנדר מוקדון, האיש שהעלה את האימפריה היוונית לשלטון, עם יהודי ארץ ישראל, שעד אותה עת היו נתונים בידי האימפריה הפרסית. שיחתו הראשונה עם היהודים רשומה בתלמוד, וכן בכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). בשני המקומות מתואר, כיצד יוצא לקראתו הכהן הגדול, החושש מחורבן העיר (בתלמוד הוא מזוהה כשמעון הצדיק, אחרון אנשי כנסת הגדולה), כאשר מגיע אלכסנדר לשערי ירושלים. הטקסט מתאר, איך בראותו את הכהן הגדול, יורד אלכסנדר מסוסו ומשתחווה. היה זה מחזה חריג ביותר, שכן אלכסנדר השתחווה לבני אנוש רק לעיתים נדירות מאוד.

לפי סיפורו של יוסף בן מתתיהו, כאשר שאל אותו הגנרל פרמניו לפשר מעשיו, ענה לו אלכסנדר: " לא לפניו כרעתי והשתחוויתי, אלא לפני האלוהים, שהוא נתכבד להיות כהן גדול לו. כי את האיש הזה בדמותו של עכשיו - ראיתי בשנתי, כשהייתי בידאון שבמוקדון [...] זירז אותי שלא להתמהמה אלא להתחזק ולצאת לדרכי; הוא עצמו ינהג את צבאותי וימסור (לי) את מלכות הפרסים. מאז לא ראיתי שום איש אחר בבגד כזה.

"מסיבה זו אלכסנדר לא פגע בבית המקדש כפי שתכנן, אלא הקשיב כאשר סיפר לו שמעון הצדיק, כי אויבי יוון אינם היהודים, אלא השומרונים. הגמרא מספרת על השיחה בין אלכסנדר למשלחת היהודים: 

"אמר להם [אלכסנדר]: למה באתם? – אמרו [היהודים ושמעון הצדיק בראשם]: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? - אמר להם: מי הללו? - אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. - אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם".

התוצאה הייתה, שהיהודים קיבלו אישור פתוח "לטפל" בשומרונים כרצונם, וזה בדיוק מה שהם עשו. ירושלים ויהודה שולבו באימפריה היוונית מתוך שלום. כאות הוקרה לכיבוש השקט, ציוו הרבנים שכל בכור שנולד באותה תקופה יכוּנה "אלכסנדר", שהפך לשם יהודי נפוץ עד היום. כ"ה בטבת, היום שבו התרחשה אותה פגישה היסטורית, הפך ליום חג.

בתחילה שמרו השלטונות היווניים על זכויות האוכלוסייה היהודית המקומית, ולא ניסו להתערב בפולחן הדתי היהודי. היהודים המשיכו לפרוח כישות עצמאית ונפרדת במשך 165 שנה נוספות – תופעה נדירה בעולם ההלניסטי, כי רובם המוחלט של העמים שכבש אלכסנדר הגדול, קיבלו ברצון את ההלניזם. העובדה שהיהודים – להוציא מיעוט קטן – התנגדו להלניזם, ממחישה את הכוח המניע שלהם ואת תחושת השליחות בה היו חדורים.

בספרו "מאלכסנדר עד קליאופטריה", מסביר ההיסטוריון הבריטי הדגול מייקל גרנט:

היהודים הוכיחו שהם לא רק לא מושמדים, אלא גם בלתי ניתנים להתבוללות [...] וזאת הוכח באחד מנקודות המפנה המשמעותיות בהיסטוריה היוונית, בעקבות ההשפעה האדירה שהפעילה לאורך דורות רבים הדת שלהם.

עם הזמן, החלה היהדות בעלת העקשנות האמונית, והמנהגים המוזרים, לבלוט כמעין אתגר נגד רעיון העליונות ההלניסטית. עבור היוונים, הסובלניים בדרך כלל, אתגר זה הפך יותר ויותר לבלתי נסבל. היה זה רק עניין של זמן עד שיפרוץ עימות.

לא עזרה גם העובדה, שלאחר מותו של אלכסנדר הגדול, בשנת 323 לפני הספירה, חולקה האימפריה היוונית העצומה לשלושה חלקים, שמרכזם היה ביוון, במצרים וסוריה. כל אחד בפיקודו של אחד מאלופיו הקודמים. אימפריות קטנות אלה היו יוון האשורית, שכללה גם את פרס, בשלטונו של בית סֶלֵוּקוּס; יוון המצרית בשלטון בית תלמי; יוון המקדונית או יוון עצמה, שכללה את ערי המדינה העצמאיות של אתונה, ספרטה ועוד.

ארץ ישראל נמצאה בתחילה בחלק שנשלט בידי בית תלמי של היוונים המצריים. מלכי בית תלמי היו ליברלים בדרך כלל, ופתוחים לרעיונות שונים בהתאם לרוח הבירה אלכסנדריה, שהייתה מרכז תרבותי עולמי. בשנת 198 לפני הספירה, השתנתה התמונה לאחר קרב הבניאס בצפון הארץ, בין בית תלמי לבית סלווקוס האשורי, שבו ניצחו הסלווקים.

לאחר ניצחונם בבניאס, נטלו הסלווקים, בראשותו של אנטיוכוס השלישי, את השליטה על ארץ ישראל, אך עדיין לא זכו לשלטון יציב. השליט הסלווקי החדש, אנטיוכוס הרביעי, המוכר גם כאנטיוכוס אפיפנס, מצא את עצמו עומד תחת לחץ רב:  מבית - עצירת בית תלמי, ומחוץ - חשש מכוחה העולה של רומא. הוא החליט, שהחוליה החלשה בקו ההגנה שלו היא ארץ ישראל.

מדוע? המצב הגיאופוליטי מדבר בעד עצמו. ישראל גובלת במצרים ובים התיכון (שממנו עלולים להגיע הרומאים), וגרוע מכך, היהודים לא היו חלק מתרבות יוון. את המצב הזה הוא החליט לשנות.

מלחמת תרבות

שנים ספורות מוקדם יותר, כשהיוונים, כובשי העולם המוכר, פגשו לראשונה יהודים, הם נדהמו והופתעו. הם מעולם לא פגשו אנשים כאלה ותרבות כזו.

היהודים היו המונותאיסטים היחידים בעולם. השקפת עולמם הייתה שונה לחלוטין משל כל עם ומכל תפיסת עולם שרווחה אז. האמונה היהודית טענה, שכל דבר הקיים בעולם נברא ומתקיים בזכות כוח עליון אחד מוחלט, אלוהים אינסופי ובלתי נראה. רעיון זה, ובייחוד רעיון השגחתו המתמדת של אלוהים בעולם, ועניינו בחייהם של בני האדם, שאינם מושלמים – נשגב מבינתם של היוונים. כשההיסטוריון היווני הקטאיוס, בן המאה ה-3 לפני הספירה, מתאר את המונותאיזם הייחודי של בית המקדש בירושלים, ניתן לחוש בנימת ההפתעה בין השורות: "אין בו צלם ואין בו פסל; שום דבר אינו נטוע שם, לא פרדס ושום דבר דומה. הכהנים שוהים שם במשך היום והלילה, מבצעים טכסי טהרה, אך לא שתו אף טיפת יין אחת כאשר הם שוהים במקדש".

יתר על כן, היוונים לא היו מסוגלים להבין את דבקותם של היהודים בתורה. היה זה ספר עתיק, שהיהודים טענו שקיבלו מאלוהים, והכיל טקסים, פולחנים, הגבלות וערכים, שהיו מוזרים ורחוקים מהאידיאלים היווניים.

בקיצור, היוונים לא ידעו איך "לבלוע" את היהודים.

כמו כן, היהודים היו מבולבלים. היוונים היו אנשים שהעריכו חינוך ועיסוקים אינטלקטואליים, שהיהודים העריכו והעריצו אף הם. היוונים דיברו שפה יפהפייה, שהיהודים הוקירו במיוחד. 

ואכן, התורה תורגמה מייד ליוונית (במאה ה-3 לפני הספירה) בפקודת המלך תלמי השני – התרגום הראשון בהיסטוריה היהודית. תרגום זה מכוּנה "תרגום השבעים" (Septuagint), על שם שבעים החכמים היהודים שתרגמו אותו. כפי שכתוב בגמרא: "מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם "כתבו לי תורת משה רבכם".

במסורת היהודית זכוּר תרגום זה כאסון לאומי. מרגע שתורגם התנ"ך, הוא נעשה נגיש יותר לגויים, ואלה השתמשו בו, לעיתים קרובות, ככלי לניגוח העם היהודי, ופעמים רבות נערכו בו סילופים מכוונים. מרבית ספרי התנ"ך הנוצריים בשפה האנגלית מבוססים על התרגום היווני, שתורגם ללטינית וממנה לאנגלית. נקל לתאר כמה אינטרפרטציות, טעויות ותרגומים מסולפים נעשו לאורך הדרך.

בכל אופן, תרגומו של התנ"ך ליוונית היה בלתי נמנע, משום שיוונית הפכה לשפה האינטלקטואלית הבינלאומית של המזרח התיכון הקדום. בדומה לאנגלית כיום, היוונית הפכה לשפה הנפוצה והמוכרת בכל מקום. היהודים, אשר לרוב דיברו ביניהם ארמית, בעקבות גלות בבל, הפכו במהרה לבקיאים בשפה היוונית. העברית שימשה אז לתפילה וללימוד בלבד, ולא כשפת רחוב, גם בארץ ישראל.

למרות ההערכה ההדדית בין היוונים והיהודים, לא היו מסוגלים היוונים לסבול את הניגודים העצומים שבין התרבויות במשך זמן רב. גזירות להמרת הדת היהודית, וכפיית התרבות ההלניסטית, היתה רק שאלה של זמן.