פלצבו עובד – והוא מלמד אותנו איך לשנות את העולם

מחקר שהתפרסם לאחרונה על שימוש בתרופה קטמין לטיפול בדיכאון הניב תוצאות מפתיעות. למרות הדרך הייחודית שבה החוקרים הבטיחו שהניסוי יהיה "עיוור", מצבם של אלו שקיבלו פלצבו השתפר באופן זהה למצבם של אלה שקיבלו את התרופה.

החוקרים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד אימצו גישה חדשה כדי להבטיח שהניסוי שלהם לגבי השפעות קטמין על דיכאון יהיה עיוור ככל האפשר: הם העניקו מנת קטמין או פלצבו למשתתפים בזמן שהם מורדמים.

הם גייסו 40 משתתפים עם דיכאון בינוני עד חמור שנזקקו לניתוח שגרתי. בעודם מורדמים, המשתתפים קיבלו עירוי בודד של קטמין או מי מלח (פלצבו). חומרת הדיכאון שלהם נמדדה יום, יומיים ושלושה ימים לאחר הטיפול באמצעות סולם דיכאון מתוקף. יום אחד לאחר הטיפול, ציוני הדיכאון הן של קבוצת הקטמין והן של קבוצת הפלצבו ירדו, בממוצע, בחצי ונשארו כמעט זהים לאורך מעקב של שבועיים.

"כדי לשים את זה בפרספקטיבה, זה מוריד אותם לקטגוריה של דיכאון קל", הסבירה תרזה לי, המחברת הראשית של המחקר.

 מחקר זה מצטרף למחקרים רבים של השנים האחרונות אודות כוח הפלצבו. בתוך היסטוריה מגוונת זו, בולט במיוחד סיפורו של הנס שאירע למריט פליס, אזרחית אמריקאית ממינסוטה, שחלתה בזאבת בגיל 11. כדי להילחם בזאבת, מחלה אוטואימונית קטלנית, הרופאים הזריקו למריט ציטוקסן, תרופה כימותרפית שנועדה לשימוש במקרים הקשים ביותר כיוון שהיא פוגעת באופן בלתי הפיך בכליות ובכבד. נמחצת בין הפטיש לסדן, בין התרופה המזוויעה למחלה הקטלנית, כולם ידעו שימיה של מריט ספורים, והשאלה הייתה רק מה יהרוג אותה קודם. מתוך הברקה נואשת, ד״ר קארן אולנס, רופאה של פליס, פנתה לפרופסור רוברט אדר, פסיכולוג מאוניברסיטת רוצ'סטר שערך ניסוי בפלצבו בעכברים חולי זאבת. הם העתיקו את הניסוי וביצעו אותו על מריט.

פעם בחודש, בזמן שהרופא הזריק את הציטוקסן לפליס, אמה עזרה לה ללגום שמן דגים, שהוא מאכל בעל טעם וריח עזים. בנוסף, הביאו לה בושם בעל ריח עוצמתי של ורדים. תהליך זה חזר על עצמו במשך שלושה חודשים כדי שמוחה של אליס ילמד לקשר בין מתן התרופה לחוויית שמן הדגים והוורדים. לאורך זמן הורידו את מינון התרופה, אך המשיכו לתת למריט את שמן הדגים ולפזר את ניחוח השושנים בשעות הקבועות, ובכך גרמו לגוף שלה לחשוב שהוא ממשיך לקבל את התרופה. בסופו של דבר, הורדת המינון בתוספת הפלצבו הצליחו לרפא אותה עד כדי שתוכל להסתפק בתרופות הרבה פחות קיצוניות, ובכך לחיות עוד שנים ארוכות.

תוצאות הניסויים הללו מתחברים יפה לאחד מעמודי היסוד של חכמת היהדות – אחדות הנפש והגוף. כך כותב הרמב״ם, שהיה לא רק הוגה ופוסק יהודי חשוב, אלא גם רופא דגול: ״דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות״. בהמשך החיבור הוא מסביר כי חלק מן הפעולות של הנפש הן גשמיות, כגון אכילה ושתייה, וחלקן רוחניות, כגון מחשבה ודמיון, אך אסור לטעות – כולן עשויות מקשה אחת. טענה זאת, שפילוסופים רבים בימי הרמב״ם חלקו עליה, נלמדת בימינו בספרי הרפואה הבסיסיים ביותר. אולם, המסקנות הנובעות מתפיסה זאת ממריאות הרבה מעבר להישג ידם של מחקרי הרפואה האנושית ומשנות את תפיסת המציאות כולה.

בדברי הפתיחה לספרו 'משנה תורה' מציב הרמב"ם עקרונות בעלי קשר ההדוק להשקפתו על נפש האדם: ״יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא,  וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהן, לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו״. לפי תיאור מטאפיזי זה, היקום כולו דומה לאדם בקשרים החבויים שלו. המציאות כולה, כל הערבוביה המשוגעת של חומרים פיזיקליים, רוחניים ורגשיים, הכל נמשל לגוף אחד עם יותר קשרים פנימיים מכפי שניתן לדמיין. הכל אחד ומאוחד ונובע מאותה סיבה.

מחקרי הפלצבו מלמדים אותנו את כוחה המרפא של האופטימיות. המסורת היהודית מלמדת אותנו שהאדם הוא מיניאטורה של היקום כולו, והיקום הוא אחד כמו שבריאות הגוף והנפש היא אחת. לא נותר אלא להסיק מכך שגם בהתנהלותנו בעולם, דרושה לנו אמונה וחשיבה חיובית. כפי שהאמונה של מריט בתרופה שהיא מקבלת ריפאה את כל גופה, כך כוח הרצון והאופטימיות שלנו יכולים להביא לעולם כולו רפואה.