מצוות מחיית עמלק מזכירה לנו למה חייבים להיכנס לרפיח

המילה 'עמלק' הפכה שגורה על פיותיהם של פוליטיקאים מסויימים מאז השביעי באוקטובר. אבל מיהו אותו עמלק שאליו מושווים האויבים הגרועים ביותר שלנו, אלה שמבצעים בנו את מעשי הזוועה הקשים ביותר?

במסורת היהודית, נהוג לקרוא בתורה בבית הכנסת את מצוות מחיית עמלק בשבת שלפני פורים. שבת זו מכונה "שבת זכור" על שם הקריאה בתורה הפותחת במילים "זכור את אשר עשה לך עמלק".  קריאה זו מספרת על אותו עם קדום בשם עמלק שתקף את עם ישראל אחרי שיצאו במצרים. מאז, עם זה שב והציק לישראל דור אחרי דור.

הציווי "זכור!" מתפרש על ידי חז"ל כחובה גמורה. אחד מהמצוות שבהם מחויב האדם היהודי היא זכירת מעשה עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים". עמלק פגע בנו בנקודת החולשה שלנו ואסור לנו לשכוח זאת. מצוות זכירה זו קיבלה מחדש משמעות לאחר השואה, כאשר הנאצים זוכים לכתר המפוקפק של עמלק המודרני.

לזכור זה קל. לזכור זה אומר להתאסף יחס באיזה ערב נעים ולשיר שירים נוגים. אולי אפילו לדקלם סיסמאות של "לא נשכח ולא נסלח". אך מה באשר לציווי מחיית עמלק? רבים שוכחים כי הציווי לזכור אינו עומד לבדו. הוא מחייב גם מעשים: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

חובת הזכירה בתורה אינה מסתכמת בטקסי זיכרון חביבים. המשמעות של הזכירה עבורה היא פעולת נקמה חריפה: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". מדובר בפעולה שבימינו הייתה מכונה "ג'נוסייד" – השמדת עם. התורה מבקשת למחות את השם של עמלק, שלא יהיה לו זכר. שלא יהיה עוד בעולם מישהו ששם עמלק נקרא עליו. רק אז נוכל לשכוח סוף סוף את הזיכרון הרודף של עמלק. ואת החלק הזה, של מחיית עמלק, כבר קשה לנו יותר לבלוע בגלל הרגישויות המודרניות שלנו.

בהמשך התנ"ך אנו מוצאים כי שאול, המלך הראשון של ישראל, איבד את מלכותו כי התרשל בקיום מצווה זו. המשימה הראשונה שמוטלת עליו עם עלייתו למלוכה היא השמדת עמלק:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.

שאול מתרשל בקיום מצווה זו ומותיר בחיים את הגג מלך עמלק ואת הצאן והבקר. הוא מנצח אותם אך לא מוחה את שמם. בעקבות כך, אומר לו שמואל כי מלכותו לא תימשך. הוא חומל על הגג והצאן וה' מואס בו בעקבות כך: "כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".

קנאות מחמירה זו אינה קיימת רק בתנ"ך אלא היא מוצאת דרכה להלכה, כפי שהיא מתגבשת במאה ה-10. בספר "היד החזקה" של הרמב"ם, יצירה רחבת היקף שמנסחת לראשונה את כל החובות והמצוות שבמסורת היהודית באופן מסודר ויוצרת מהם קאנון חוקי, הוא מביא את חובה זו של זכירת עמלק ומחייתו וכורך אותם יחד:

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

גישה מחמירה זו עומדת בניגוד חד לתפיסות המוסריות המקובלות בימינו. ראשית, עצם המחשבה על מחיית זכרה של קבוצה שלמה מעוררת בנו אי נוחות.

במלחמה הנוכחית נגד העזתים, שאינם שונים מעמלק ומהנאצים ברוע ובאכזריות שהם גילו כלפינו, גם אם לא באותו היקף, אנו מקפידים להבחין בין "חמאס" לבין "בלתי מעורבים". אנו מבקשים למחות את זכרה של תנועת חמאס אך לא את זכרה של עזה. גם אם יש ביננו ויכוחים עד כמה ניתן להפריד בין מעורבים לבלתי מעורבים באוכלוסייה העזתית, ועד כמה עלינו להיזהר על חייה של אוכלוסיית אויב העוינת אותנו וחפצה בתבוסתנו במהלך המלחמה, אף אחד לא היה חושב להוציא להורג את כל העזתים אם הם היו מוכנים להיכנע ולהתפרק מנשקם. איננו רוצים להשמיד כל איש ואישה, עולל ויונק בעזה אלא להכניע אותם. ככל הנראה, אפילו את אנשי החמאס לא היינו מוציאים להורג בסיטונאות אם הם היו נכנעים.

הסברים רבים ניתנו למצווה זו, כדי להקל על חוסר הנוחות שבה. דרך אחת להתמודד אתה היא פשוט לומר שמצווה זו לא נוהגת היום כיוון שאין ביננו יותר עמלקים. דרך זו לא פותרת את הבעיה המוסרית העקרונית, אבל היא מסירה ממנו את הצורך הדוחק להתמודד אתו. דרך אחרת, רווחת מאד, הופכת את "עמלק" למושג מופשט, כמו "רוע". עמלק הוא הייצוג של הרוע בעולם, והחובה למחות את שמו שקולה לחובה לבער את הרוע מהעולם. שילוב של שני דרכים אלו יאמר שבעבר התקיים בעולם זרע אנשים רע ואפל ששמו "עמלק" – אותו היה צריך למחות ללא שיור וזכר. אולם היום, אין יותר אנשים רעים אלא רעיונות רעים, שהופכים אנשים למפלצות. אנו נלחמים אפוא ברעיון ולא באנשים.

באופן אישי, לא נוח לי עם הסברים אלו. ראשית, כפי שרואים בסיפור של שאול, עמלק אינו מושג מופשט אלא אנשים ממשיים, והטענה כי רוע יכול להיות נטוע באנשים מלידה גם מסוכן בעיני וגם שגוי. יתרה מזו. התורה אינה מצווה עלינו לזכור שקיים רוע ולמחות אותו, אלא לזכור קבוצה מסוימת שעשתה לנו רע. מדובר ביחסים אישים שלנו אתם בעקבות הרע שהם גרמו לנו. לבסוף, הסברים אלו אולי מנטרלים את הקושי המוסרי שיש לנו עם הציווי, אך הם הופכים את הציווי "זכור!" לחסר משמעות. השאלה החשובה אינה כיצד אפשר להתאים את התורה לנורמות המוסריות שלנו אלא האם היא יכולה להיות מקור הכוונה מוסרית עבורנו.

אני הייתי מעדיף להבחין בין תגובה ראויה לאויב בעל תודעה שבטית לתגובה לאויב עם תודעה אינדיבידואלית. עמלק הוא שבט. אם איננו מבחינים בין היחיד לבין השבט, השמדת עמלק אינה שונה מהשמדת סינואר. הישות שעשתה לנו את הרע היא עמלק ולא פרטים מסוימים.

הרעיון שיש הבחנה בין שבט לבין הפרטים שלו הוא אולי הפרי המרכזי של המודרניות. כיום, ברור לכל אחד מאתנו שאנחנו קודם כל יחידים העומדים לעצמם, ורק אחר כך אנחנו קשורים למשפחה, לקהילה, לעם, למדינה וכו'. אולם, תודעה אינדיבידואלית זו אינה מובנית מאליה. לא רק שהיא אינה מובנית מאליה, אלא שאחד הרעיונות המרכזיים שהמסורת היהודית נאבקת עליהם הוא רעיון זה. בנביאים ירמיהו ויחזקאל מופיע ויכוח זהה בין הנביא לבין שומעי לקחו, שהם אומרים שאדם צריך לקבל עונש על חטאי אבותיו, ואילו הנביא אומר "הנפש החוטאת היא תמות". הרעיון של "לא יומתו אבות על בנים" הוא שעומד בבסיס חוסר הנוחות שלנו מענישה קולקטיבית.

אולם, כל זה נכון עבור קבוצה שבה יש תודעה אינדיבידואלית. אם הקבוצה שנלחמת נגדנו היא שבטית, והיא אינה מבחינה בין הפרטים לבין השבט כולו, הרי שתהיה זו טעות טרגית מצדנו להניח לשבט להתקיים. כמו שברור לנו שאם טיפלנו בעיר עזה ולא טיפלנו ברפיח, אז לא השמדנו את חמאס, כך אם השמדנו חלק מהשבט ולא את כולו, לא טיפלנו במי שפגע בנו.