רגע לפני השוקולדים של פורים, יש יום צום. למה, בעצם?

ניסיתם פעם למרוח לחמנייה בשוקולד, קטשופ וסלט טונה? כנראה שלא, ואני מקווה מאוד שגם לא תנסו. על טעם וריח אין להתווכח – אך זאת עובדה בלתי ניתנת לערעור שהסנדוויץ׳ שהוצע לעיל אינו מן המעדנים הערבים לחיך. אכן, יש טעמים שכאשר משלבים אותם יחד הם מעוררים טעם מוזר בפה. כל זה הוא הקדמה לשאלה שלשמה התכנסנו – מה הקשר בין תענית אסתר לפורים? מה ההיגיון בלחבר יום צום ליום שכולו שמחה?

כדי להתחיל לברר, צריך להקדים שאלה פשוטה ובסיסית – מה הקטע של צום בכלל? יש אנשים שמתבלבלים וסוברים שהצום עצמו הוא מן טקס שנועד לרצות את אלוהים, אך זה לא העניין. הנביאים, בתוכחות שלהם לעם ישראל, מתייחסים בדיוק לטעות הזאת (יואל, ב): ״שֻׁבוּ עָדַי, בְּכָל-לְבַבְכֶם; וּבְצוֹם וּבִבְכִי, וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל-בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. בנבואה זאת, יואל קורא לעם לעשות חשבון נפש אמיתי. הוא קורא לעשות צום, אך מזהיר אותם שלא יהפכו אותו לטקס ריק מתוכן. לכן הוא אומר: יותר חשוב שתקרעו את לבבכם – שזהו דימוי לצער אמיתי ומופנם, מאשר שתלכו עם בגדים קרועים, דימוי לאדם שהולך עם סמלים של אבלות אך ליבו נשאר אדיש. ישעיהו מרחיק לכת אפילו יותר, ואומר שכאשר הטקסים ריקים מתוכן – הם רק מרגיזים ודוחים את אלוהים (ישעיה א): ״ לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה׳... חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ  יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ...״. לפי דבריהם, אנחנו מבינים שהצום הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי בלבד כדי ליצור אווירה מתאימה לחשבון נפש אמיתי ונוגע ללב.

למה בכלל צריך חשבון נפש לפני פורים, חג שכולו שמחה? ובכן, פורים זה לא סתם יום שנועד לשתייה לא מרוסנת. כמו כל החגים היהודיים, לפורים יש הקשר היסטורי ומשמעות עמוקה הרבה יותר. פורים נקרא על שם ה״פור״, הגורל שהפיל המן ובו נקבע שהעם היהודי יושמד בחודש אדר. כאשר העם היהודי שמע על הגזירה של המן – אנשים קרעו את בגדיהם ובכו ברחובות. במרחק השנים, פורים יכול להיראות כחג קליל ונחמד – אך הדרמטיות שבו הייתה מטלטלת. מרדכי ביקש מאסתר לגשת אל המלך אחשוורוש ולהתחנן שיבטל את הגזרה. כל מי שבארמון ידע, שאסור לגשת אל המלך מבלי רשות. אם אסתר תיגש אליו ביוזמתה, היא מסתכנת בגזר דין מוות. "|וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי״.

אסתר, שמבינה שחייה וחיי עמה בסכנה, מחליטה לצום. היא עוצרת את סחרחרת החיים, פורשת ועושה חשבון נפש. לא כיחידה היא עושה זאת, אלא כמנהיגה רוחנית של עם ששואב ממנה השראה וצם בעקבותיה. התפיסה המשתמעת מהחלטתה היא שלפני פעולה, בימים שעלולים להיות הימים האחרונים בחייהם – חשוב לעשות בירור ערכי ומוסרי. אסתר אמרה לעצמה: אם אלוהים יתן לנו את הכוח להציל את עצמנו, זה יהיה בזכות זה שנהיה ראויים לכך. ואם אמות, לפחות אדע שאמות במצפון טהור ונקי.

 זה ההסבר המוכר לתענית אסתר – שאנחנו צמים כזכר לצום שאסתר קראה לו.

פירוש אחר מציע סיבה נוספת (מגיד מישרים, ויקהל): ״...ולהורות שכשישראל שמחים ושותים בימים אלו אינו חס וחלילה להשלים תאוות היצר הרע, אלא לעבודת קונינו, שהרי הם מקדימים להתענות קודם לכן...״. כלומר, הצום נועד כדי שלא נשכח את הסיבות האמיתיות לשמחה. להשתכר ללא מטרה, לזלול, לצחוק ולרקוד סתם כך: אם אלו הדברים שהשמחה מבוססת עליהם – הרי זאת שמחה שטחית, שבאותה הקלות שבה היא נוצרה כך היא תתפוגג ותיעלם. שמחה עמוקה ויציבה נובעת מכך שאנחנו מאמינים שיש משמעות לחיינו ושאנחנו הולכים בדרך מוסרית וטובה.

בימים אלו, סביב השאלה האם לגיטימי לחגוג ולשמוח במצבנו הלאומי - תענית אסתר נהיית רלוונטית במיוחד. כאשר שואלים את סבתא של אשתי, ניצולת שואה שנמלטה מגרמניה, למה היא שומרת שבת, היא נוהגת להסביר: ״לוותר על היהדות שלי זה לתת להיטלר לנצח״. על אותו משקל אפשר לומר כך:  אם ניתן לחמאס לרסק את רוחנו ולהשבית את השמחה הבריאה של החיים – אנחנו נותנים לו לנצח. עם זאת, חגיגה פרועה של שחרור יצרים בוודאי לא מכבדת את הנרצחים, החטופים, והחיילים ששומרים עלינו. תענית אסתר מציעה לנו פתרון שלישי: לשלב את המשמעות בתוך השמחה, להפוך את חגיגת פורים לאירוע שמחזק את רוחנו, שאנחנו חוגגים אותו לאחר חשבון נפש אישי ולאומי שעשינו, מתוך אמונה בעתיד המשותף לנו כעם בארץ ישראל.