הסתובבנו וצעקנו על האשה שצפרה לנו: "שניה! את לא רואה שאנחנו עם ציוד?"

בדרך למופע שלי בחיפה, כשאני בשליש הראשון להיריון, מצאתי עצמי נאלצת לסחוב עגלת ציוד עם פסנתר, גיטרה ועוד כמה דברים כבדים במיוחד יחד עם הפסנתרנית שלי, כשהלב שלי דופק מהר מדי וחם לי מאוד. לא ידענו בדיוק איפה האולם נמצא אז עצרנו עם עגלת-הציוד לרגע כדי להתקשר למנהל האולם ולשאול אותו לאן ללכת, ובדיוק באותו הרגע שמענו צפירה חזקה ומבהילה של רכב. זו הייתה אישה מבוגרת שמסתבר שמבלי להתכוון חסמנו לה את הכניסה לחנייה שהייתה דרך המדרכה להולכי הרגל שעליה הלכנו. לקח לנו רגע להבין למה היא צופרת וברגע הזה היא הספיקה לצפור שוב וחזק מאוד. ממש באותו הרגע ומבלי לחשוב יותר מדי גם אני וגם הפסנתרנית המתוקה ועדינת הנפש שלי הסתובבנו לאישה ברכב וצעקנו עליה כל עוד נפשנו בנו. ״שנייה… אנחנו נזוז. את לא רואה שאנחנו עם ציוד?!״

למופע שלי קוראים: ״בשביל הגאולה״ ולאורך כל המופע אני מדברת על מסרים של אחדות, כבוד לשונה, שלום פנימי, שלום בבית ובחוץ וכל זאת במטרה להביא מציאות חדשה וטובה יותר לעצמנו ולכל עם ישראל. רק שלצערי, במבחן המציאות, רגע לפני שעליתי לבמה לדבר על כל המסרים האלה, לא כל כך הצלחתי ליישם אותם בעצמי. כשהייתי צריכה לפעול לפי אותם מסרים עשיתי ההפך וצרחתי על אותה אישה. היא לא נשארה ״חייבת״… היא צרחה עלינו בחזרה וצפרה שוב ושוב ואני הרגשתי איך הדופק הגבוה שלי ממשיך לעלות ונהיה לי חם-חם-חם מאוד! שוב, צעקנו עליה בחזרה ושוב היא צעקה ואז הצלחתי לרגע לנשום. חשבתי לעצמי שאם מישהי שעתידה לראות אותי עוד רגע על הבמה הייתה שומעת אותי עכשיו, היא הייתה מאוד מתאכזבת שאני לא מיישמת את מילותיי שלי. אז הפסקתי לצעוק. אחרי כמה חילופי צעקות וצפירות, הצלחתי להגיד לה במידה מסוימת של נועם ולגמרי בחוסר ציניות: ״בבקשה. זזנו. תהיי בריאה!״.

למה צעקתי עליה? אני אספר לכם. גם כי היא עצבנה אותי. מבחינתי, אני בסך הכל הלכתי על המדרכה והיא צפרה ללא הפסקה. אבל גם כי לאורך כל השעות שהתארגנתי למופע לפני שיצאתי מהבית, הילדים שלי צרחו, בכו ונצמדו לי לרגליים ולא נתנו לי להתארגן בנחת. בעלי היה עסוק בהכנת ארוחות ערב לכולם ולא היה פנוי לקחת אותם ממני. כל זה קרה אחרי שבלילה התעוררתי אלפי פעמים לבת שלי שבכתה מסיבה לא ברורה ולבסוף קמתי מוקדם מאוד בבוקר עם הרגשה לא טובה בגלל ההריון. לתוך בליל התחושות האלה, אני מבקשת להוסיף גם את המתח הנפשי שלי בעקבות המצב במדינה שכולל אזעקות ורעשי יירוטים כמעט כל היום באיזור מגורינו ואת המורל הנמוך שלי בגלל ידיעות קשות במדינה שמתפרסמות כמעט כל יומיים. אלו הסיבות שצעקתי עליה.

ולמה היא צפרה לנו פעם אחר פעם? ככל הנראה כי חסמנו לה את המעבר לחנייה ואולי היא כבר ממש רצתה להגיע הביתה. אולי זה קורה הרבה ונמאס לה שזה ככה. אולי בבוקר היא רבה עם בעלה שלא מבין אותה ובזמן האחרון הוא די מרוחק ממנה והיא מרגישה בודדה, ואולי בעלה מתנהג ככה כי המצב במדינה ויוקר המחיה מאוד משפיעים עליו והוא רק רוצה לשקוע קצת לתוך עצמו. אולי אלו הסיבות שהיא צעקה וצפרה לנו. ואולי גם היא פשוט מאוד עייפה ומתוחה נפשית בגלל אירועי חייה האישיים ואירועי חיינו כעם שמשפיעים גם עליה.

מחמלה פנימית לחמלה חיצונית

לפני כמה ימים קראתי בספר של אלומה לב ״עד שלבך יתנגן״ קטע שכתבה ימימה אביטל זצ״ל שיסדה את שיטת החשיבה ההכרתית: ״כשמנמיכה קומה בסיפוק עלוב, זה רק מקטין לך את הלב… לראות לכף זכות את השני זה החלק הטוב״. ועוד היא הוסיפה: ״נאבקה בכולם ומה השיגה? עוגמת נפש״. הרגשתי שהמילים האלה נכתבו עבורי. אכן, היה איזה סיפוק קטן (ועלוב) במענה המיידי והאוטומטי לאותה אישה שצפרה לנו וגם הייתה איזו תחושה שידנו על העליונה כי אנחנו שתיים והיא אחת, אנחנו בהחלט צודקות והיא בהחלט טועה (לפחות לתפיסתנו). אבל מעבר לאותו סיפוק קטן ורגעי, הרגשתי את עוגמת הנפש בדופק שלי שהלך ועלה ובתחושת הפגיעה, העלבון והעצבים שרק התגברו. הרגשתי גם מאוכזבת מעצמי שאני לא מצליחה ליישם את הערכים שאני דוגלת בהם.

הדור שלנו זקוק לחמלה. אנחנו דור עייף. אנחנו דור ״עמוס״ כמילותיה של ימימה. אנחנו חווים המון קשיים ואתגרים במקביל, כפרט וכעם. אני לא חושבת שיש מישהו בעם שלנו שמסתובב כאן ביננו במורל מרומם מדי ויש לו רק שמחה בלב. עבור כולנו, בין אם חיינו טובים יותר או פחות, בין אם יש לנו התבוננות מיטיבה יותר או פחות על המציאות, הנשימה לא שלמה. כל עוד יש לנו חטופים שמוחזקים מתחת לאדמה, כל זמן שמתפרסמות ידיעות שהלב לא יכול להכיל, כל זמן שיוקר המחיה מוסיף לעלות, תחושות השמחה והרווחה פשוט לא יכולות להיות שלמות. ״לכולנו יש טריגרים בנפש״, אני תמיד אומרת ומזכירה לעצמי. צפירה אחת של מכונית מוציאה מבחורה אחת (בסה״כ חמודה, נחמדה ואוהבת אדם) סוג של מפלצת צעקנית וממורמרת בגלל כל מה שעבר עליה במשך השנה האחרונה. כשאנחנו ״זורקים״ איזו מילה למישהו אחר, אין לנו מושג על איזה ״מוקש״ בנפש שלו זה עלול ללחוץ וכולנו מסתובבים כאן עם ״מוקשים״ בנפש.

הבורא נקרא בין היתר: ״אב הרחמן״ ואנחנו נקראים ״בני אדם״ מלשון - אדמה לעליון. אחת המשימות החשובות והעיקריות שלנו בחיים האלה היא לשאוף להדמות לעליון, לבורא ואם הוא רחמן עלינו להשתדל לנהוג גם אנחנו במידה של רחמים ולשפוט את האחר לכף זכות וזה ״מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה״ (כמאמר השיר ״איך שיר נולד״ של יהונתן גפן). כדי לנהוג בכף זכות ורחמים כלפי האחר, אנחנו חייבים ללמוד לנהוג כך כלפי עצמנו. לראות את הטוב שבנו, את הכוונה הטובה גם כששגינו, גם כשצעקנו על זו שעצבנה אותנו וצפרה לנו.

אני מאמינה שחמלה פנימית תוליד חמלה חיצונית. אני מאמינה שזה מה שיחולל לנו כאן מציאות חדשה וטובה כפרט וכעם. וכמו שאמרה ימימה מורתי: לא צריך צעדים גדולים ודרסטיים, ״מעט-מעט לאט-לאט״.