האתגר החדש של המערב: הברית המתהדקת בין רוסיה וצפון קוריאה

השבוע נשפך עוד שמן למדורת המתחים הגלובליים. פוטין ושליט צפון קוריאה קים ג'ונג-און חתמו על הסכם הגנה הדדי. בהסכם נקבע כי רוסיה מתחייבת לספק לצפון קוריאה כלי נשק, סיוע טכנולוגי וייעוץ צבאי, ובתמורה תקבל גישה לעובדים צפון קוריאנים, תשתיות משאבים ואולי אף סיוע בטכנולוגיות גרעיניות. אכן, זהו צעד נוסף שנעשה מכוח האינרציה של הפלישה הרוסית לאוקראינה. הבחירה הגורלית של פוטין לפלוש ב-2022 הביאה את מדינות אירופה השאננות למשבר אמון שהוביל אותן לפעול בכיוון חדש: התחמשות מואצת, בניית בריתות חדשות ושדרוג המוכנות הצבאית. וכמו כדור שלג מתגלגל, גם רוסיה מגיבה לתגובות שנעשות כנגדה.

 במהירות שהולכת ומאיצה, הפער בין המערב לכוחות העולים כנגדו - סין, איראן, צפון קוריאה ורוסיה -מתחדד, ומעיד על החלוקה העולמית החדשה שמתגבשת.  לאחר נפילת חומת ברלין,  חזון הגלובליזציה שדיבר על עולם אחד שבו מדינות ושלטונות פועלים יחד למען מטרה משותפת התחיל לפרוח ונשמעו קולות שטענו שמעתה הגענו לאחרית הימים: תקופה של אוטופיה שמתגשמת. אך האם אפשר לממש את החלום הזה? האם ניתן באמת להתעלם מההבדלים העמוקים שמפרידים בין תרבויות, מסורות וערכים שונים? נראה שהמציאות של ימינו מדגישה עד כמה הרעיון הזה כשל. העולם אינו בנוי ממקשה אחת אחידה – הוא צירוף של  חלקים שונים בפאזל, ציביליזציות שונות עם ערכים שונים, שלכל אחת מהן חשוב לשמור על ייחודיותה ועל גאוותה הלאומית.

 כנגד האוטופיה, חכמת היהדות מציעה אידאל אחר - עולם של לאומים רבים שחיים יחד בהרמוניה. אחת הנבואות המרתקות  בנושא הזה נאמרת מפיו של ישעיהו הנביא: ״...והֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל־מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים (= אלוהים ישמח את כל העמים בבית תפילתו, ויקבל ברצון את הקורבנות שלהם)״. המשמעות של הדברים האלו ברורה - הקב״ה לא רוצה רק את עם ישראל, או מעוניין בעולם שבו כל שאר העמים יתגיירו ויחיו בדיוק כמו היהודים.. להיפך – בדבריו של ישעיהו הקורבנות מסמלים את הערך הייחודי שיש לכל עם לתת, וההקרבה של כל העמים ״יהיו לרצון״: יהיו נחוצים לקיום ושלמות העולם. לא סתם חכמת היהדות מאמינה באל שאין לו דמות, אל שאי אפשר להגדיר אותו ואסור אפילו לנסות לצייר תמונה שלו – רק אל כזה, שהוא רחב מכל הגדרה, יכול להטמיע בעמים את ההבנה ששונות אינה חייבת להוביל לסכסוך, אלא יכולה להיות כוח חיובי שמעשיר את האנושות כולה וחושף עוד צד מתוך האינסופיות של היופי האלוהי.

לצערנו, ההיסטוריה מוכיחה כי מלחמות הן חלק בלתי נמנע מתהליך הלמידה של האנושות. פרופסור דוד פסיג אומר באחת מהרצאותיו שמלחמות ומאבקים הובילו לכל אורך ההיסטוריה, לאחר הרבה סבל וצער, לשיפורים משמעותיים במוסר ובחיים. מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, הייתה הכרחית כדי לעורר את המודעות לצדק חברתי ולזכויות הפרט ברחבי העולם. לא מופרך להעריך כי גם המאבקים העכשוויים, למרות התסכול הרב שהם מביאים, מכילים בתוכם את זרעי העתיד – עתיד שבו הציביליזציות השונות ילמדו כיצד לחיות יחד תוך שמירה על כבוד הדדי. כשמסתכלים מנקודת מבט כזאת, אפשר לראות את הרתיחה הנוכחית בעולם כהתבשלות על אש גבוהה של העולם הישן, הרס של מבנה רקוב לקראת יצירה של מערכות יחסים חדשות בין העמים.

״עת לבנות ועת להרוס״ אמר שלמה המלך, גם לתקופות של הרס יש תכלית.  מתוך כל העיסה הזאת של אינטרסים, נקמות, שנאה, פחד, כסף, מוות ואובדן תתגבש ההבנה שהעולם אינו חייב להיות אחיד כדי להיות שלם, ושלכל תרבות צריכים להיות מרחב וגבולות בתוכם היא יכולה לפעול ולבטא את ייחודה למען העולם כולו.