כל התכנים של מאיר דורפמן

אנחנו גרים במסצ'וסטס כבר 9 שנים. אמריקה נראתה לנו כמקום החופש האולטימטיבי. לקראת 4 ביולי הקרוב, יש לי הרגשה קשה. כאילו החלום הזה נחרב. אחרי הדיבייט של ביידן וטראמפ אמרנו לעצמנו: זה החלום? כל צד שינצח יהיה רע

מתי לאחרונה שאלת את עצמך: מה כן באפשרותי לעשות בלי חשמל? הרשימה כנראה קצרה. אם אנחנו כה תלותיים בחשמל, כנראה שהופר אצלנו האיזון

לא חסר לי כלום, ובכל זאת הכל חסר. איפה יש בעולם אנשים מאושרים באמת? מה הם עשו כדי להגיע למצב הנכסף הזה?

בכדורגל יש הרבה מאפיינים וביטויים שאולים מעולם המלחמות: כובשים שער. מבקיעים. הגנה. התקפה. חלוץ. מעפילים. מסתערים. ולעומת ענפי ספורט אחרים, הכדורגל הוא הקרוב ביותר לקרקע

קשה לי עם הציפיות של הבחורים. אני לא בטוחה עד כמה הם בעצמם יודעים אם הם מחפשים קשר רציני או לא. המוטיבציה שלי היא שאני באמת רוצה למצוא את אהבת חיי, את האיש שלי. אבל למה זה צריך להיות בדרך הזאת?

מגילת רות מזכירה לנו שדווקא מהלך גדול עושים בזמן קצר, ולמרות הסיכון. אחרי השלב הזה יגיע הזמן לתהליכי עומק

תנ"ך, גמרא, קבלה - הכל נשמע לנו נורא מעניין, אבל אין לנו מושג איך לגשת לארון הספרים היהודים. איך עושים סדר בכל הבלגאן? עם מה כדאי לנו להתחיל?

מה יש בה, בעיר הזאת, שהיא כל כך מסתורית וכל כך אנושית, כל כך מרתיעה וכל כך מושכת? מהי תמצית הירושלמיות, ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנה?

איך אדע שזהו הזיווג שלי, שורש נשמתי, החצי השני? האם אין איזה "רואה נשמות" שיכול להגיד לי: ''הנה, זה שלך!'' וזהו? קרה לי כמה פעמים שהרגשתי בוודאות שזה הזיווג שלי ובסוף הוא לא רצה. אז טעיתי? או הוא טעה? פספסנו אחד את השנייה?

הוא נחמד ומקסים, אבל ההורים שלי יוצאים מדעתם ואומרים שזוגיות איתו היא התבוללות. אבל מה הבעיה כאן? הרי הילדים שלי בכל מקרה יהיו יהודים!

איך מוסדות החוק הבינלאומי מעזים להתייחס אלינו בצורה כזו? רבי שמעון בר יוחאי היה יודע לספק לנו תשובה

יש לנו נטייה לחפש למנהיגות אנשים דומים לנו, שמתאימים לדעות שלנו, לרצונות הקטנים שלנו, לחפש מי שדומה לנו חיצונית, שמתאים לתדמיות החברתיות שלנו. אבל כעת הגענו למשבר מנהיגות אמיתי, ובהיסטוריה שלנו, משבר כזה ייצר תמיד מנהיגים גדולים

בפסח הזה קצת חגגנו, והרגשתי רע עם זה. בכל שנה הסמיכות של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות קשים לי, השנה אין לי שום מושג איך אעמוד בזה.

מהנגשת הגמרא לאנשים שהיו רחוקים ממנה ועד השמירה הקנאית על חסיון זהותו: שלושה הרהורים שעלו במוחי בעקבות הסרט 'חידת שושני' המנסה לפענח את חידתו של גאון מסתורי

אנחנו לא מתקבלים בעולם כיחידים בלבד, אלא כחלק מעם, ויש משמעות לאומית ליהודי שיושב בהרצאה ופוחד בגלל יהדותו. האם בנסיעה של יחיד כדי ללמוד לימודי תואר ראשון ושני במקום מסוים דווקא, יש מעשה ערכי וציוני ששווה להסתכן במעט למענו?

אני תמיד הפראיירית שמשקיעה וטורחת עבור כולם. ככה בזוגיות, ככה בעבודה, ככה במשפחה. כל ניסיונותיי לגרום לאחרים לקחת על עצמם משהו, עולים בתוהו. איך מתמודדים עם המצב הזה?

אצלנו במשפחה, כל ההגדה היא כמו איזה עונש, משהו שצריכים לקרוא מהר, חלק מדברים תוך כדי, אף אחד לא מבין כלום, ובסוף מגיע האוכל עם אנחת רווחה. זה מתסכל. איפה טעינו? ומה אפשר לעשות בעניין?

למה כל כך חשוב לאדם מה יהיה אחרי מותו? הוא רוצה להשאיר זיכרון. אבל למה שאחרי מותו יהיה חשוב לו הזיכרון? מסתבר שכל אדם מאמין שיש משהו אחריו, שנותר ממנו משהו

אנחנו עם בורח, ואנחנו עם חוזר מבריחה. זהו תהליך של קושי שמתעצם עד לרמה בלתי אפשרית, שגורמת ליהודים לברוח מהארץ, מהעם, מהזהות היהודית שלהם או מכל מרכיב אחר בזהות שלהם, גם אם בריחה זמנית – ואז לחזור מאותה בריחה

לא נעים להגיד, אבל האמת היא שמעולם לא היינו ממש עצמאיים. אחרי מבצע קדש המזהיר בשנת 1956, כאשר כל סיני היה בידינו תוך 8 ימים וכל רצועת עזה נכנעה לנו תוך יומיים, הגיע אולטימטום מהמעצמות הגדולות וכפה וויתור על ההישגים