כל התכנים של מאיר דורפמן

אנשים אומרים לי – אל תבואי לדייט עם רשימת תכונות, תבואי בפתיחות, תפגשי עם פירגון, אל תפסלי בחורים. בינתיים אני צוברת אכזבות מכל דייט, וכמעט שלא מצליחה להגיע לקשר של ממש.

אחרי 2000 שנות גלות, אנחנו עדיין מתנהלים מתוך פחד, ואולי כדי לצאת מזה אנחנו זקוקים לעזרה מבחוץ. אומרים אנשי הכוורת של טרמפ כמה אמירות, ואנחנו רואים שהעולם לא מתמוטט

בהתחלה התלהבתי, הגעתי כל יום, ועכשיו אפילו לא פעם בשבוע. אין זמן, לא יוצא, תמיד יש עומס. אבל זה חשוב, ותוצאות משיגים רק אחרי תקופה ארוכה. מה עושים?

טוב לי בתחום הזה. יש לי את הידע, היכולות, והאהבה לתחום, ומצד שני – אולי הכישלונות האלה רומזים לי משהו, וצריך להבין רמזים. אולי זה לא שלי?

החבר שלי משתגע מזה שהחדשות לא מעניינות אותי. הוא יושב עם עכשיו עם כמה חבר'ה והם מתווכחים על איך טראמפ יתייחס לישראל, ואני פשוט לא מתחברת לשיחה

מפחיד אותי מאד מה שקורה השבוע בארה"ב. יש לי הרגשה שזה סוף עידן הדמוקרטיה, עם כל השנאה ההדדית. האם מה שקורה שם יקרה גם לנו כאן?

מצד אחד, אולי אני צריכה להודות בטעות, למרות האהבה, ולסיים את הקשר הזה, לקחת פסק זמן, ואז לחפש קשר חדש. מצד שני, זה די מפחיד. מי מבטיח לי מה מחכה לי בהמשך?

ליהדות יש היסטוריה של הכרה בחשיבותן של מעצמות. מה ניתן ללמוד מכך על הקשר שלנו עם ארה"ב, ועל ערכה של זכות הבחירה בבחירות האמריקאיות?

אויבינו 'אוהבים' את החגים שלנו. הם יודעים כמה החגים שלנו הם ימים משמעותיים עבורנו. הם יודעים כמה חשוב לחייל לצאת הביתה לחג, גם אם יצטרך לשם כך לסגור יותר ימים בבסיס לפני החג או לאחריו

נניח שאקים שוב עסק, ושאצליח, ואולי אפילו אקים משפחה. מה אז? עוד פעם להשיג כסף, והוצאות, ויגידו עלי ככה, או אחרת... מה התועלת בכל זה? למה שזה יעשה אותי מאושר?

תמיד כשאומרים "אני בין עבודות" זה לא נשמע טוב. בכלל, ההרגשה היא שהזמן עוצר, שעכשיו לא נכון לי לצאת לדייטים, למשל, או לטיולים, ושהכל מוקפא. איך מתמודדים עם מצב כזה?

המסורת היא הכלי המחזיק את היהדות, מעבר לכל הידע, החוכמה, הפילוסופיה, היצירה הענקית. בלעדי כוחה של המסורת המשפחתית, כל תכני היהדות היו נעלמים, חלילה

אוהבים לומר שאנשים יכולים להשתנות, אבל במבט מפוכח נראה שאנחנו בעיקר חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות. לתקן תכונות שליליות שלנו נשמע לי הגיוני כמו להחליף צבע עיניים

תחילת השנה העברית היא למעשה חגיגת יום הולדת למין האנושי, על כל יכולותיו המופלאות. החגיגה הזו גם מלמדת אותנו על הקשר המיוחד בין האדם והזמן

פעם בשנה בלבד, ביום כיפור, אני הולך לבית הכנסת ומרגיש כמו שחקן בהצגה. הרי אני לא אוכל כשר, לא שומר שבת, לא מקיים שום מצוות. אז בשביל מה?

כל השנה שחלפה הייתה מיותרת מבחינתי. בכל החגים היה לי קשה לחגוג, אבל עכשיו לקראת ראש השנה, זה מבחינתי עבר כל גבול

האם יש קשר בין המבנה הנפשי שלנו לבין המקומות בהם אנחנו מעדיפים להתגורר? חכמת היהדות סוברת שכן

תחושת הבטחון איננה חשובה פחות מעובדות ההגנה בשטח. תהיינה הסיבות, האמונה והדרכים לכך אשר תהיינה, אנחנו מוכרחים לחזק בתוכנו את מידת הבטחון, שהרי היא המידה הראשונה שרוצה הטרור לשלול מאיתנו

נפלתי חזק בעסק הקודם שלי ומאז אני מפחד לקחת סיכון וליפול שוב. האם הכשלון הקודם אמור לנהל אותי לנצח?

למרות אי הנוחות, לביקורת עצמית בריאה יש ערך רב. בלעדיה, אדם יכול לחיות עשר שנים במסלול כושל ולנהל עסק שאין לו סיכוי, בלי להתפכח ובלי לעצור את ההפסדים