כל התכנים של ענבר כספי

בתקופות של מבול חשוב שנדע לבנות לנו תיבה שתשמור עלינו. בשביל המטפלת של הבת שלי, בתקופה הזו התיבה שלה היא להקדיש יותר זמן לשיח עם חברות ולצמצם צפייה בחדשות. בשביל בעלי, לעומת זאת, דווקא הצפייה בחדשות מעניקה תחושת בטחון

למה צעצוע אחד של דינוזאור לא מספיק לבן השלוש וחצי שלי שדורש לקנות עוד? למה ארון של ארבע דלתות, מלא בבגדים, לא מספיק לי? והאם זה בהכרח רע לרצות עוד ועוד?

במשך כמה שעות בעלי ואני העלנו טיעונים בעד ונגד המעבר לאיזור חדש ולא מוכר אל מול המעבר לקומה מתחתינו. בעלי חשב שאנחנו צריכים התחלה חדשה בדירה שמתאימה לנו יותר – אני רציתי להישאר במקום מוכר, עם שכנות וחברות שזמינות לעזור לי

עומס החיים שדורש מאיתנו לעשות ״ג׳אגלינג״ בין כל כך הרבה תחומים הוא מאתגר ומתיש, לפחות עבורי. האם אנחנו באמת דור מפונק יותר? האם אנחנו פחות טובים מהדורות שקדמו לנו?

תמיד סיפרתי לעצמי שאין לי שום חוש כיוון ובלי וייז אני בוודאות הולכת לאיבוד. השנה האחרונה הכריחה אותי ללמוד לספר לעצמי סיפור שונה – או לחוות תסכול ועול בלתי פוסקים

אני נושמת עמוק ומשתדלת לשדר להם ביטחון, להציג להם פנים רגועות ומחייכות ולשיר להם שירים, כל זאת, בזמן שהגוף שלי רועד ואני מתפללת להגיע לממ״ד בזמן.

אם אני אוהבת את בעלי כי הוא כזה הנדימן וכי הוא עושה הכל בבית, כי הוא אבא טוב וכי הוא יודע תמיד להגיד לי את המילה הנכונה, איפה כאן הבעיה?

אני מכירה אישה מדהימה שנשארה כמה שנים במערכת יחסים בה לא זכתה להערכה. רק אחרי כמה שנים היא בחרה לפתוח מגירה ישנה ומאובקת בתוך נפשה ולהוציא ממנה יכולת שהיא מזמן לא השתמשה בה: היכולת להציב גבול

המושג 'בית' קיבל משמעות חדשה לגמרי בשנה האחרונה. יש לנו חברים שמפונים מביתם כבר שנה, יש אנשים שביתם נפגע מטיל והם נאלצו לעזוב אותו. יותר מכל, יש כל כך הרבה אנשים יקרים שאנו מחכים לשובם הביתה

יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, תחנון ובכי. ביום הזה אנחנו נדרשים להתבונן על המקומות בהם התנהלנו בצורה לא נכונה, וגרמנו לצלחות פיזיות ומטאפוריות להשבר. מיד אחריו, עם זאת, מגיע חג שדורש ממנו לשמוח

לפעמים אני חושבת על זה שעיקר הקושי שלי בתקופה הזו נובע מהקול בראש שלי שמספר לי סיפורים מפחידים ומדכאים. אבל דמיון מפותח זה לאו דווקא דבר רע

הלידה הראשונה שלי הייתה מאוד ארוכה. כמעט שתי יממות שלמות של צירים, פחדים, אי וודאות, בדיקות והודעות וואטסאפ מסביבה קרובה, אוהבת ודואגת: ״נו, כבר ילדת?״ הייתי כל כך לחוצה ומתוחה, שהרגשתי שאני מעכבת לעצמי את הלידה

בכל פעם שהכרתי מישהו שמצא חן בעיני, החשש משברון לב גרם לי באופן בלתי מודע להתנהל מולו כמו מי שאומרת: ״אל תתעסק איתי! ראה הוזהרת!״

בתור מי שאמרו לה לא פעם בצבא את המילים ״לא אסרטיבית מספיק״, או ״לא יודעת להציב גבולות״, הפתיע אותי מאד לשמוע שככה השכנה שלי רואה אותי

במשך תקופה ארוכה הייתי חולמת בלילות על אותה חברה-לשעבר. בכל חלום היא הייתה מופיעה מולי ואני רק הייתי שואלת אותה שוב ושוב: ״למה עשית לי את זה?״

בראש שלי יש כמה קולות, לא רק אחד. מילא השוקולד, אבל מה עושים כשאני צריכה לבחור למי להקשיב בענייניי זוגיות, חינוך, או בחירת מקום מגורים?

זה בדיוק המצב בו מצאתי את עצמי בתחילת המלחמה, אז עברנו להתגורר אצל חמותי למשך חודשיים. לא רק ששרדנו את זה אלא שמערכת היחסים בינינו אפילו השתדרגה. איך זה קרה?

מריבות זוגיות מובילות לא פעם למבוי סתום: איך יכול להיות שאני עושה את הטוב ביותר שלי, ובשביל הצד השני זה עדיין לא מספיק טוב?

ביום שנחשפתי לכל הפוסטים שנכתבו לזכרה של שחר גולדמן פשוט לא תפקדתי. בכיתי בלי הפסקה, כעסתי על העולם, הייתי עצבנית ומרוחקת מבעלי וילדיי, וכמעט לא עשיתי שום דבר בבית, למרות הצורך הקריטי להתארגן לחג

אני נחשפת להרבה סרטונים בכל יום מאז ומתמיד , וקורה שלפעמים חלקם מכילים תכנים פחות נעימים או נוחים לצפייה. אולם, מאז ה-7.10 הרשת מוצפת בסרטונים מסוג אחר לגמרי וגם לכותרות מגיעות ידיעות שלא תמיד קל לנפש לעכל