כל התכנים של ענבר כספי

את היכולת המופלאה הזו, להתרומם מעל המציאות הגשמית ולדמיין את החזון הגדול שמחכה מעבר לפינה החשוכה, למדתי גם בתקופה המאתגרת שחוויתי בעסק שלי וגם כשחיפשתי זוגיות במשך שנים ארוכות

היום, אם מישהו רוצה להזכיר לי את המקרה המצער הזה מלפני שמונה שנים, הוא ממש לא צריך לפרט ולתאר לי את כל מה שקרה שם. מספיק שהוא יגיד לי: ״זוכרת את בית הקפה בדרום תל אביב עם הויטרינה?״

איך נגמלים? איך משנים הרגלים שליליים או כאלה שכבר לא מקדמים אותנו בחיינו? איך מקלפים את הקליפה המרה בנפשנו ומגיעים לפירות הטובים, המאירים והמתוקים?

״מאז שלמדתי את השיטה הזו וגם הוסמכתי להיות בעצמי מאמנת תודעתית על פי השיטה, לא הצלחתי להתחבר אליו", סיפרה לי פעם אישה שהכרתי. ״הבנתי שהוא תקוע מאחור. לא מתפתח, לא לומד, לא מתקדם. כבר לא היה לי כיף לדבר איתו״

כמעט בכל דבר שעשיתי בחיי השתדלתי בכל מאודי להצטיין, גם אם המחיר הוא הנפש ושמחת החיים שלי. העיקר לקבל בסוף ציון 100. לכן, גם בכל הפרויקטים לעיל ניסיתי להצטיין עד שיצאתי מהכלים

אני אוהבת את החברה הזו שלי מאד. היא בחורה מקסימה ועזרה לי רבות. אבל יש מצבים בחיים בהם אני מרגישה שאין לי ברירה אלא להעביר חברות מסויימות למגירה אחרת, מרוחקת יותר

כשהבן שלי בוכה, אני עוצרת הכל ורצה לחבק אותו. בעלי, לעומת זאת, מסיים בנחת את עיסוקיו ואז מנסה להציע לו פתרונות. השוני הזה מתבטא גם בתקשורת הזוגית בינינו כשאחד מאיתנו עצבני או מתוסכל

הדרך היחידה שלי לקבל רפואה ללבי הכואב, היא להסכים להודות קודם שהלב שלי כואב. הדרך היחידה לקוות לשמוח בטוב שעומד למלא את חיי, היא קודם להסכים להרגיש חסרה ולהודות בכנות שכרגע אין לי את הטוב הזה

חשבתי שהשקט, השלווה והשלום בתוכי יגיעו כשדברים בחיי הסתדרו, אבל אחרי שקצת התרגלתי לאותם הדברים, שוב לא מצאתי שלווה. וכך, יצאתי למסע חיפושים אחרי השלווה והשלום הפנימיים

מאז השביעי באוקטובר אני מתהלכת המון עם השאלות: ״מה יהיה? ומה אפשר לעשות?״ יש לי איש קטן בתוך הראש שנע בין פחד, מתח וחוסר אונים, לבין עוצמה ותעוזה והרצון לעשות כל שביכולתי כדי שיהיה כאן טוב יותר

מהרגע שפרצה הקורונה, נאלצתי להשאר בדירת-מרתף שלי בראשל״צ, ללא עבודה, ללא פרנסה, וללא רעיון יצירתי מה לעשות עכשיו. אני זוכרת שכל מאמני הכושר וכל מי שלא נחשב באותה תקופה ל״עובד חיוני״ נותר נבוך, מבולבל ומפוחד

״תקשיבי״, אמרתי לחברה שלי, ״אם אנחנו רוצות להצליח לכעוס פחות ולהיות טובות יותר לילדים שלנו, אנחנו חייבות לדבר עם הילדה הפנימית שלנו"

הרגשתי שהוא הרבה יותר שווה ממני ושאני לא בליגה שלו. בכל פעם שהוא דיבר עם מישהי אחרת, גם אם הייתה בת דודה שלו, הייתי בטוחה שתיכף הוא עוזב אותי. לא אכלתי ולא ישנתי במהלך כל החודשים שהיינו בקשר. ולמה, בעצם?

הייתי בטוחה שהבכי יעיר אותו והוא מיד יבין את הטעות המרה שהוא עשה, יתעורר, יתנצל, וירעיף עליי כמויות של אהבה ודאגה. אבל הוא המשיך לישון. איך זה יכול להיות?! בכיתי יותר חזק והוא עדיין לא התעורר

הרגשתי כל כך אהובה, שמרגע לרגע במופע הצלחתי לשקם את עצמי מההתחלה החלשה והוצאתי מעצמי את המיטב. איכשהו, האהבה שהעניק לי הקהל בנתה אותי יותר מכל ביקורת

מבלי לשים לב חיי הפכו לרשימת המטלות האפורה והמשעממת הזו. הצלחתי לתת לעצמי טפיחה על השכם רק כשסימנתי ״וי״ על כל מיליוני המטלות שרשמתי לעצמי לאותו יום או שבוע. וכן, זה ממש נמאס לי

לתת? זו הדרך לאהבה? מוזר. לא ראיתי את זה בשום סרט אמריקאי שגדלתי עליו. לא שמעתי את זה באף שיר. גם לואיסנה היפה מה״מורדים״ לא לימדה אותי את זה. הרעיון היה מהפכני מדי בשבילי

בתור מי שיצאה ליותר מדי דייטים בחייה, תמיד קיוויתי שמישהו ימציא אפליקציה שאפשר להזין לתוכה נתונים עליי ועל בן הזוג הפוטנציאלי, והיא תגלה לי האם שווה לתת צ'אנס ולצאת איתו לדייט נוסף

כשהעוגה המוצלחת שעמלנו עליה נפלה ונמרחה על הרצפה, תפסתי את אמא שלי בשתי ידיה והתחלתי לרקוד איתה מסביב לשלולית הבלילה

הגרסא הגבוהה שלי הייתה ככל הנראה לוקחת נשימה עמוקה, שותה איזו כוס מים, ולא ממהרת להגיב בשליפה מהמותן. אבל מה לעשות שהגרסה הגבוהה שלי בדיוק לא הייתה בבית?