הלב שלי אמר לי לא להישאר שם, אבל בראש שלי היו כמה קולות נוספים שאמרו לי: ״אולי אם תקשיבי לביקורות שלו, תגיעי רחוק. את באמת לא ׳מספיק׳, אז תלמדי ממנו וחכי שהוא יאשר שאת מספיק, ואולי ככה, יום אחד, תהיי מספיק״. המשכתי לצאת איתו לעוד דייט ועוד דייט
מה יותר סוחף אתכם? לעבוד על דו״ח מלא נתונים ומספרים כדי להגיש למס הכנסה או לשבת באיזה חוף אקזוטי ולשתות מיץ אננס ישר מהפרי? התשובה ידועה כמובן מראש, ודרך ההתמודדות איתה היא גם הדרך שתעזור לכם לגרום לילדים לשתף פעולה
אם התנסתם בלא מעט ״דיאטות כושלות״ בחייכם ואתם עדיין מעוניינים לשנות הרגלי אכילה ואולי גם להשיל כמה קילוגרמים, דבריו של רבי נחמן אולי יעניקו לכם טוויסט בעלילה
התבודדתי בכל הזדמנות כמעט: תוך כדי שטיפת כלים, תוך כדי שאני מציירת או מנקה את הבית, ואפילו ברגעים המאתגרים ביותר ביום שלי - לפני השינה. עוד שיחה ועוד שיחה הביאו אותי להכיר יותר את עצמי ואת בורא עולם
כשאני בוחרת לא להקשיב להמן הרשע שבתוכי, ובמקום זה אני מספרת לעצמי כמה אני חזקה ומסוגלת, כמה טוב יש בי, כמה טוב עשיתי עד עכשיו לעצמי, לביתי, לעולם, וכמה טוב אני עוד הולכת לעשות - אני עולה כיתה
בשנה הראשונה של העסק התעסקתי בעיקר במה שקורה איתי מבחינה עסקית לעומת מה שקורה איתה. השוויתי ביננו וניסיתי להשיג אותה במרוץ שהיא בכלל לא מודעת אליו. פלא שסגרתי את הסטודיו הזה בהפסדים?
כל חיפוש דירה שלנו מסתיים בחשק עז לשיר מעומק הלב והבטן: ״לו הייתי רוטשילד״, ולהמשיך לשאת תפילות למציאת בית החלומות (הזמני לפחות) במחיר סביר – או לחילופין להכפלת ושילוש הכנסותינו כדי שנוכל להרשות לעצמנו את אחת מהדירות שאהבנו
ההבדל בין פורים ליתר ימות השנה הוא שבפורים אנחנו לא באמת מאמינים לתחפושת. אני לא אלך ברחוב, אראה אישה מחופשת לחתול, ואתחיל להגיד לה: ״מיאו״. אני מבינה, בלי שאף אחד יגיד לי, מי נמצאת מתחת לתחפושת. אם אגש לדבר איתה, אדבר עם מי שהיא מתחת לתחפושת החתול
אחת העוקבות שלי כתבה לי בתגובה לסטורי: ״זה לא מחובתנו לדעת מה קורה? דווקא כדי לעזור לחטופים, לחיילים, לעם שלנו, אנחנו לא מחויבים לעקוב אחרי כל התרחשות ולהצטער מעומק הלב על המצב?״
ככל שהעמקתי את הלימוד בנושא הגאולה נזכרתי באחת התקופות ה״גלותיות״ ביותר בחיי, במסע חיפוש הזוגיות שלי. לא רק שהאחד שלי לא נראה באופק, בכלל לא הצלחתי להמשיך עם בחור מעבר לדייט אחד או שניים
מורן, אותה ילדה המסודרת מהיסודי, הייתה זקוקה לחברה בדיוק כמוני. היא אמנם זו שתמיד היה לה את כל החומר מסודר במחברת, אבל אני זו שהפכתי את הלמידה שלנו למבחן למחזמר צבעוני ומעניין, כך שזכרנו היטב את החומר והצלחנו במבחן
״עכשיו, שימי בסוף המשפטים הללו סימן שאלה״, היא ביקשה ממני. ״האם באמת כל הדברים הטובים תמיד נגמרים מתישהו? האם אין שום גבר איכותי ופנוי בעולם?״
אני זוכרת את עצמי מזיעה, עייפה וכאובה בשעה 22:00 בלילה, אחרי שסיימתי להדריך ארבעה ולפעמים חמישה אימונים ברצף, מדדה לעבר המטאטא ומתפללת בליבי שינחת בסטודיו איזה מלאך שינקה במקומי. זה אף פעם לא קרה
אחרי שילדתי את בתי השנייה, מצאתי את עצמי יוצאת מהבית עם פיג׳מה ושיער פזור, לפעמים גם עם איזו בננה מעוכה על החולצה. אחרי הכל, למה צריך לעשות כזה עניין מבגדים? בתוך תוכי אני אדם מכבד ומכובד. זה מספיק, לא?
אחרי שנולדה בתי השנייה, הדר, היה לי קצת קשה להתחבר לטוב בחיי. מה היהדות מלמדת אותנו על תקופות מאתגרות ואיך מנצלים אותן כדי לגדול ולהצליח להכיל עוד אור ושפע בחיינו?
״למה?״ זו השאלה ששאלתי הכי הרבה במסע חיפוש הזוגיות הארוך שלי. אבל ימימה ז"ל לימדה אותנו שלא להתעכב על השאלות הללו, אלא לפתח את כוח ה'גם וגם'
לפני כמה ימים ראיתי סרטון של בחורה רווקה שאומרת שכל הסיסמאות הקוראות לאחדות ול"ביחד", מאוד מעציבות אותה. היא הרי לבד! ולא, להגיד לה "את אף פעם לא לבד" ממש לא יעזור. אז מה כן?
לפעמים נראה שאין סוף למריבות בתוך העם שלנו. אבל אם נבין על מה ולמה אנחנו רבים, מתלהמים ומתפלגים, נצליח דווקא משם להשיג ניצחון של האור על החושך
כדי לצאת ממצרים צריך להודות שאנחנו במצרים. כדי לצאת אל האור צריך להודות שאנחנו בחושך. כדי לרכוש כלים להתמודד צריך קודם כל להודות שחסרים לי כלים. כדי להסכים לייצר תמונה אידאלית לחיינו ולעם שלנו, אנחנו צריכים להודות שכרגע אנחנו לא שם
העומס לא מאפשר לנו לפעול עם חיבור לכוונות הטובות שלנו. העומס לא מאפשר לנו לראות את הכוונות הטובות של האחר. העומס משקר לנו שאם נכאיב לאחרים יכאב לנו פחות, ושהפתרון לקושי והכאב שלנו נמצא אצל האחר. אז איך מפסיקים להקשיב לעומס?
